יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

מקווה שאתם נהנים מהחופשה. 

תודה רבה על כל התגובות החמות, התגעגעתי אליכם ולכל זה כל-כך

שישה בפברואר, שעות הבוקר.

אלכס הביט בי במבט מוזר, בזמן שגברת הנ'יגן חילקה את המבחנים האחרונים שלנו בספרות אנגלית. העברתי את מבטי בינו לבין הפלאפון שלא הפסיק לרטוט שוב ושוב כשקיבל הודעות טקסט חדשות מאנדרו.

'הייתי אומר שאת לא יודעת מה מחכה לך.' ההודעה הזאת גרמה לי להעלות עוד חיוך מטופש, בפעם המאה בערך באותה השעה. התחלתי בהקלדת הסמס הבא אך מבטו של אלכס כמעט חדר דרך בגדיי, הרגשתי כאילו אני עומדת בפניי בדיקת רנטגן חודרנית.

"מה?" לחשתי בעצבנות לעברו, דואגת שמיס הנ'יגן שהייתה בתחילת הכיתה, לא תניד אפילו עפעף לכיוונינו.

הוא משך בכתפיו, "זה רק ש-" הוא צימצם את עיניו, "יום ההולדת שלך הוא בסוף השבוע, ולא חפרת על זה באופן בלתי פוסק כמו שאת תמיד עושה מאז שאנחנו מכירים,"

הרמתי את אחת מגבותיי, מעיפה מבט חצי פוזל לעברו, "זה לא כזה ביג-דיל, 'לכסי."

הוא פתח את עיניו לרווחה בהפתעה וגיחך, "ממתי יום ההולדת של הפרינססה זה פחות מהאירוע הגדול של השנה? החתונה של קייט מידלטון והנסיך וויליאם היא כלום ליד התאריך הזה של השנה."

פלטתי צחוק לאוויר, מה שגרם לגברת הנ'יגן לסדר את משקפיה בקור רוח ולבהות בנו בארבע עיניים. שפתיה קפצו וגרמו לנו לקפוץ במקומינו וליישר את הגב, כך שייראה שאנחנו כפופים לגמריי למשמעת הצבאית שהיא מחדירה בכיתה.

היא פנתה בחזרה לערימת הדפים והמשיכה לציין בפניי התלמידה שישבה לצידה, אנה, את הטעויות ה'לגמריי לא מתקבלות על הדעת' ביצירתה הבלתי מעורערת של אמילי ברונטה 'אנקת גבהים'.

הפלאפון רטט באופן שהרעיד את כל השולחן וגרם לי לתפוס אותו במהירות. הודעה נוספת מאנדרו. 

'להתגעגע אל מישהו, נהיה קל יותר מיום ליום, כי למרות שזה עוד יום מבלי לראותו - זה יום אחד קרוב יותר למועד שבו תיפגשו שנית.'

חייכתי לרגע, נשכתי את שפתי התחתונה וחייכתי חיוך ממזרי, שתי ידיי אחזו במכשיר הקטן וכתבו לאנדרו הודעה מתחכמת, כהרגלי.

'אתה יודע שאני רחוקה מלהיות הבחורה שמושפעת מההודעות האלה.'

ההודעה הבאה לא איחרה להגיע - 'ובכל זאת, את הבחורה שנפלה ברשתי.'

גיחכתי וגילגלתי את עיניי, 'כנראה אתה שוער ממש גרוע אם כל אחת יכולה להיכנס ברשת שלך.'

"דניאלס," הוקפצתי ממקומי כשגברת הנ'יגן קראה בשם משפחתי, הרמתי את מבטי מעבר לצג הפלאפון, מנסה להנמיך אותו אט-אט, בתנועות זעירות וכמעט בלתי נראות לעין. היא החמיצה פנים לרגע ומשכה באפה בזמן שהיא החליפה מבטים בין אוסף דפים קטן ומהודק לבין עיניי. "אין מה לדון כאן, תעבירו את זה למיס דניאלס לשורה האחרונה." 

אין מה לדון? זה אומר שעברתי?

הצצתי מעבר לכתפה של הולי, התלמידה שישבה מלפניי לראות את התוצאה שהייתה כתובה בעט אדום על הדף - 'טוב מאוד' גדול ומעליו התנוססה האות +B.

חייכתי חיוך גדול, וכשהדף היה בידי מיהרתי להתבונן שוב בהודעה שהתקבלה 'את רחוקה מלהיות כל אחת, אמילי.'

"אני לא מאמין שעברת אותי!" אלכס ספק צעק, ספק לחש יותר מדי בקול. גברת הנ'יגן צימצמה את עיניה בעצבנות וחשקה שיניים "אנדרסון, דניאלס, החוצה!" 

נשכתי את שפתי בעצבנות, אוספת את כל ספריי לחיקי וזורקת אותם לתיק הגב שלי. אוף, ממש לא רציתי לבלות את המשך השעה ללא מעש במסדרון לגמריי לא באשמתי.

יצאנו מהכיתה והנחתתי מכה על עורפו של אלכס.

"היי, למה זה היה?"

החמצתי פנים, "על היותך מ'פגר."

הוא העביר את ידו בשערו וגיחך. "פרינססה, אני חושב שעשיתי לנו טובה גדולה-" הוא דילג כמה צעדים לפניי וגרם לי להביט בפניו, "-הרי את לא באמת רוצה לסבול עוד יום רגיל ושיגרתי בתיכון ע"ש אברהם לינקולן," האמירה שלו גרמה לעיניו לנצנץ ולי להכות במצחי.

"מה לעזאזל אתה מתכנן, 'לכס?"

הוא עצר לפניי שורה של ארוניות וטפח על אחת מהן בעדינות כדי שזו תיפתח, אחת מידיו הורידה במהירות את תיק הגב שלו והשנייה נפרשה לעברי כדי שאמסור לו את התיק שלי. הוא זרק את שניי התיקים פנימה ונראה שהפעם טרח לסגור את הארונית במנעול.

"חשבתי על לסדר לנו יום חופש קטנטן." עיניו טיילו לאורך המסדרון וחזרה אליי כשפיו התעקל לחצי חיוך.

"ואיך בדיוק, אם יורשה לי כמובן לשאול, הוד רממותו אלכס מתכוון לעשות זאת?" שילבתי את ידיי מביטה בו בהרמת גבה.

הוא תפס את ידי, מושך את גופי הצנום אחריו ואז עצר לפניי מתקן אדום "טה-דה."

הבטתי במתקן האזעקה נגד אש והחלפתי מבטים בינו לבין אלכס, "אתה ל-א רציני."

הוא משך בכתפו והעלה חיוך ממזרי ותחמני על פניו וידו נחה על מתקן האזעקה כשאני מנידה בראשי בפחד, לרגע היה נראה כאילו אחיזתו מתרפה אך שנייה לאחר מכן קול אזעקה נשמע ברחבי כל המסדרון ודלתות בהולות שנפתחות במהירות מצטרפות לרקע המנגינה המבעיתה. עשרות תלמידים מבולבלים ומבוהלים מילאו את המסדרון הארוך תוך מספר שניות וכל מה שאני יכולתי להתרכז בו היא היד המושתת של אלכס ושפתיו ממלמלות "קדימה." שלא בדיוק נשמע. אלה היו השניות הכי ארוכות בחיי.

לפיתת ידו הייתה חזקה והוא משך אותי במהירות אל מחוץ לבניין. "פיו, זה היה כיף!"

מיצמתי כמה שניות, "השתגעת לגמריי?" מצאתי את עצמי פולטת בצרחה. 

"תשתחררי, ברבי קטנה, מזמן לא היה לנו יום כיף." הוא תפס בידי שוב, מושך אותי לצידו בחצי חיבוק. ראשי נח על כתפו ושנינו התרחקנו בחצי צעדים-חצי דילוגים מתיכון לינקולן. בשניות הראשונות שלחתי מבט לאחור, לבדוק שאין מאחורינו איזה משמר-לגמריי-מוגזם-שנמצא-רק-בדמיון-שלי, אבל לגמריי הייתי חייבת לוודא.

"מה זה הנעליים האלה?" שאלתי לפתע, מוצאת את עצמי מרוכזת לרגע במשהו אחר שהוא לא האזעקה האימתנית שהתפשטה באוזניי כל כמה שניות כתזכיר לאירועי החמש דקות האחרונות.

הוא שיחק בכפות רגליו ועשה כמה תנועות סיבוביות עם נעליו הירוקות והמחרידות, "את אוהבת אותן? אני קורא להן דולורס ואמברידג'!"

"אתה קורא לזוג הנעליים שלך על שם פרופסורית מרושעת חולת-ורוד מ'הארי פוטר'?"

הוא פלט צחוק לאוויר, "הן מחרידות בדיוק כמוה, רוצה לראות אותן מקרוב?"

"לא, תודה," מילמלתי אבל נראה שזה היה מאוחר מדיי בשביל זה, אלכס פשוט את הנעליים הירוקות והמחרידות והניף אותן לעברי. 

פתחתי בריצה והוא אחריי "הו, אלכס, אתה לא!"

"אני ארדוף אחרייך עד שתחזרי להיות אמילי שמציקה לגביי היום הולדת ואומרת לי שנה לפניי מה לקנות לה, כי אין לי מושג אחרת." הוא החזיק באחת מהנעליים, אני מאמינה שב'אמרידג'', מעל ראשו ורדף אחריי.

דחפתי את רגליי במהירות זו אחר זו במורד ג'י סטריט שבו ממוקם התיכון שלנו כשאלכס הגיח מאחת הפינות והתנגש בי, מפיל אותי לאספלט ודוחף את גופו מעל שלי. ידו עדיין אוחזת באמרידג', או דולורס, אני כבר לא ממש בטוחה בזה.

"עכשיו, איפה היינו?" הוא סוגר את אחת מעיניו בתנועה מחשבתית, "אה, כן, יום-הולדת, מה את רוצה וכמה גדול את רוצה אותו?"

פלטתי צחוק לאוויר, אחד שהכאיב לי בשרירי הבטן שאלכס חסם בגופו.

לשנייה, יותר מתמיד הרגשתי שחזרנו להיות אנחנו, לפניי חצי שנה- אמ' ו'לכסי.