יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

תסלחו לי אם הפרק הזה לא יהיה כתוב טוב במיוחד? חחח, הרבה זמן שלא התעסקתי בזה.

פסח שמח לכולם ומקווה שיש לכם מקום טוב ומשפחתי במיוחד להעביר אותו בו 

החמישה בפברואר, שעות הבוקר.

לקחתי לגימה קטנה מכוס הקפה הגדולה שנחה בידיי. כמה אדי חום נפלטו ממנה לאוויר מסדרון הקומה השנייה. לבשתי חולצה ארוכה שכיסתה את ברכיי בקושי ושערי היה אסוף בקוקו רשלני לאחור.

המקום הזה הרגיש לי כבר כמו בית שני, בהתחשב בזה שאני מבלה בו לפחות לילה אחד בשבוע ומעבירה כאן את כל אחרי הצהריים. הכרתי כבר את כל הפינות המלוכלכות, המקומות שבהם מותר לדרוך ואלו שצרך ללכת בהם על קצות האצבעות, באיזה חדר יש את המיטה הכי נוחה ובאיזה הכי גדולה, והחלק הכי חשוב - החדר שבו קורה רוב האקשן.

הצצתי בחדרו של ניית'ן וראיתי בחורה בוהה בו במבט חולמני, פלטתי גיחוך ותקעתי בה מבט חודר.

"אני חושבת שכדאי שתלכי." אמרתי בחיוך מתנצל, גורמת לה להתיק את מבטה לראשונה מנייט. המבט שלה שידר משהו חלול וריקני, גבותיה האדומות התעקמו לצורת כעס והרגשתי איך היא מתאמצת להוציא הגה מהפה. המשכתי לבחון את פניה ואת שיערה האדמוני שנח לצידן.

היא נשכה את שפתה התחתונה והעבירה מבט בניית'ן שעיניו היו עצומות ופניו שליוות."ומי את?" היא ירתה לכיווני והדגישה כמה חוסר רצון יש בפעולה שכוללת דיבור איתי.

"חברה שלו," אמרתי, ולרגע לא הבנתי כמה לא-נכון זה נשמע. רציתי לצעוק 'לא התכוונתי לחברה כזאת' אבל ראיתי שהמשפט הזה עשה את העבודה.

היא פקחה את עיניה לרווחה והעלתה על פניה מבט חצי מתנצל, "א-אני מ-מ-צטערת, לא ידעתי שיש לו חברה. א-אם ידעתי אז, אה.."

"אז עדיין היית נכנסת איתו למיטה." סיכמתי במשיכת כתפיים. לעזאזל, מאיפה כמות הרוע מגיעה כל-כך מוקדם בבוקר?

לגמתי לגימה נוספת מהקפה שלי כשאחת מכתפיי שעונה על פתח הדלת. אחת מרגליי עברה את השנייה בליכסון מוזר וציירה עיגולים עדינים על השטיח שנפרס מקיר לקיר.

"אני חושבת שאלך." היא אמרה בעצבנות מוזרה כשעיניה נמנעות מלהביט בי. הינהנתי כשאני יודעת שהיא בכלל לא מסתכלת לכיווני.

לאדמונית -לא באמת ידעתי מה השם שלה ולא התאמצתי לנסות להיזכר- היה קעקוע לאורך כל רגלה, אחד שהתפרס ותפס את כל תשומת הלב. ניערתי את ראשי כשכמה מחשבות בודדות עברו בראשי 'נראה שאין סטנדרטים לקסם שקורה כאן בחדר השינה.', היא השחילה את הרגל החצי מנומרת שלה אל נעל עקב ירוקה וגרמה לי לעקוב אחר תנועותיה הזעירות.

"אה-" היא הצביעה לכיוון הדלת ובלי לומר מילה נוספת הינהנתי לכיוונה. היא אספה את דבריה ויצאה מאותו הכיוון שאליו הצביעה כמה שניות קודם לכן.

נאנחתי בחוסר תקווה והקשבתי לצעדיי נקישות העקב שלה שהידהדו ברחבי הבית, כששמעתי את דלת הכניסה נסגרת אחריה, הבטתי בניית'ן.

כמה שניות של צמצום עיניים גרמו לי לתפוס את אחת הכריות שנחו בכניסה לחדר וכמו בכל בוקר רגיל שכזה, לזרוק אותה על ראשו של נייתן. 

הוא נהם בעייפות ואחז בראשו.

"האנגובר, מתוק?" לגמתי לגימה נוספת מהקפה שלי, מביטה בו נאנק. הוא נהם שוב ומילמל כמה מילים לא ברורות לאוויר שלא התחברו לשום משפט הגיוני.

הנדתי בראשי, "אם אתה מחפש את הכוס הרגילה עם האספירין, היא על השידה."

"מה את עושה כאן?" הוא ירה בקושי רב ובלע את כדור האספירין כשהוא מקפל את גופו לתנוחה שהזכירה ישיבה.

"מנקה שאריות." גילגלתי עיניים. זה נכון, בערך. העברתי את כף ידי על היד השנייה, מחבקת את עצמי למחצה ומתגעגעת לאלכס -שמצא לעצמו זמן ממש טוב לנסוע עם לין מחוץ לעיר-. בימים כאלה, אלכס היה מביא לביתו של נייט קופסא בינינונית של דונאטס ואת לין, וכולם היו מקשיבים לעלילות ניית'ן בזמן שאני ולין מחליפות כמה מבטים מוזרים בין שתינו ומגלגלות עיניים כמגיע הזמן לכך. הסיפור תמיד היה מתחיל ב"נפגשנו במועדון" , ממשיך ב"הלכנו אליי הבייתה להכיר אחד את השנייה יותר מקרוב" ונגמר ב-"אמילי, הפחידה את הבחורה בבוקר והיא ברחה לנפשה" מה שתמיד גרם לי לאמץ מבט תמים על פניי שבסך הכל אמר 'אני? אני לא עשיתי כלום! אולי זה אתה והחבר שלך למטה שהפחדתם אותה.' ההערה הזאת נחלקה אך ורק עם אלכס כשיצאנו מהבית.

בנוסף למסורת הזאת, אלכס ונייט אהבו לדרג אותן, זאת אומרת - אם היה לה שיער ארוך, היו לזה בונוסים, איפור, מידת חזייה, מידת גמישות. הרגשתי כאילו אנחנו חבורת אמריקאים בקולג' שעושים עליהם סרטים פרועים.

"אמרנו, אה, זאת-אומרת, חשבתי שאת לא מתעסקת בזה יותר," הוא אמר בשקט, עדיין מחזיק בידו את כוס המים ולוגם ממנה לגימות קטנות כל כמה זמן.

משכתי בכתפיי "אתה יודע שאני לא באמת אשאיר אותך לבד, חוץ מזה, אם אני לא אהיה כאן - עוד תהיה לך מישהי חולת נפש שתהיה בטוחה שאחריי הלילה הסוער שלכם, אתם אמורים להתחתן ולהוליד ילדים ביחד, לאחד אתם תקראו - ניית'ן ג'וניר על שם הסקס הכי טוב שהיה לה בחיים, ולשני אתם תקראו ניית'ן גוניור שתיים, כי היא לא מוכנה שלא להתעורר בבוקר וניית'ן אחד לפחות יהיה לצידה." פלטתי צחוק לאוויר וראיתי ששפתיו של ניית'ן מתעקלות לחצי חיוך, דבר שהתגעגעתי אליו מדי פעם.

"אתה רוצה כמה רגעים להתארגן לארוחת בוקר?" שאלתי.

הוא הביט בי וחיוך נוסף התפרס על פניו, אחד שהפך לצחוק מתגלגל "רק תגידי לי שלא את הכנת אותה, אמילי,"

הבטתי בו במבט נעלב "אני יודעת להכין חביתה, אמנם קצת שרופה בקצוות ועם טעם של חבילת מלח שלמה, אבל אני יודעת." הבטתי בו דקה נוספת והוספתי "הזמנתי מבית הקפה."

הוא הינהן והשארתי אותו להתארגן בחדרו.

הסיפור של ניית'ן נתן לו רשות לדברים האלה - לקחת בחורות ולהעביר איתן את הלילה, זה בערך מה שאבא שלו עשה לפניי כמה חודשים. כשאני ונייט התקרבנו כידידים, זה היה הזמן שבו הוא נשבר לגמריי ואבא שלו עזב את הבית לבית מלון בסוף העיר. נייט היה לגמריי לבד בבית הגדול בעל שתיי הקומות, אמא שלו הייתה מבקרת מדיי פעם כשהיה בראשה לעשות הפסקה מנסיעות העסקים, ואחיו - אית'ן עזב לקולג'. כך שהמשפחה שלו מנתה בערך אפס נפשות בשבילו, אבל לפי הראש שלי, היא מנתה ארבע - אותי, את אלכס, לין ואותו. 

התיישבתי על אחד הכסאות הגבוהים במטבח, בוחנת את שלל השקיות החומות שנחו על השיש. הן החילו מאכלים רבים ואפילו קינוחים, כי מדיי פעם הרשיתי לעצמי להשתולל ולהתפנק.

צלצול הפלאפון מכיס חולצתי גרם לי לנתק את פניי ואת מחשבותיי המגורות מהשקיות ולהעביר את מבטי אל צג הפלאפון, מה שגרם לי בפעם הראשונה באותו היום לחייך בפעם הראשונה באמת.