יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

פרק שני - משקעים מהעבר.

הארבעה בפברואר, שעות אחר הצהריים המאוחרות.

"אני אוהב אותך," הוא לחש לאוזניי, גורם לצמרמורת לעבור בגופי. שמעתי את המילים האלה פעם, הן לא אמרו לי הרבה אבל ידעתי איך הן אמורות להישמע. "התגעגעתי אלייך כל-כך," הוא אמר ברוך, ממשיך לחבק את גופי הרזה לגופו. הגשם גרם לקצוות שיער רטובות לטפטף לאורך גבו של אנדרו, כשהטיפות משאירות שבילי מים נראים לעין על חולצתו מאחור. הרגשתי את המילים חודרות דרך גופי ומצטרפות לתחושת הקור, גורמות לאותה התחושה להיעלם ולחום להשתלט.

קמצתי את אחת מידיי לאגרוף מאחוריי גבו של אנדרו, כשחלקים מחולצתו נתפסים בין רווחי אצבעותיי ולחשתי בקול שכמעט לא נשמע בין טיפטוף הגשם, "גם אני."

התחושה הנעימה שהגיעה אחר-כך גרמה לחיוך רחב להתפרס על פניי, כשאני מרגישה בטוחה בין זרועותיו.

"לעזאזל, אמילי, הקומקום," שמעתי במקוטע כמה חלקים מהמשפט שלין זרקה לאוויר, הוא גרם לי לנער את ראשי ממחשבות ולבדוק בזווית העין את הקומקום שהשתולל לו במטבח.

"את כזאת חולמנית לאחרונה, שאלוהים יעזור לך."

נשפתי בעצבנות אוויר מפי, כשאני מעבירה מבט כועס בין היושבים בחדר.

"היי, את צריכה עזרה עם זה?" שמעתי את קולו של נייתן, מזדחל מאחוריי הציחקוק של לין. הינהנתי בדממה, מביטה בעיניו הכחולות בוחנות את פניי ללא הבעה.

"איך עבר עלייך השבוע?" הוא שאל בקול חלוש, בטון הכי אכפתי שהיה ביכולתו לגייס.

ליקקתי את שפתיי בעצבנות , "מקסים."

תנועותיו של נייתן היו איטיות וחלקות, כשהוא אוחז בקומקום ומחלק את תוכנו לארבע כוסות תה, תוך חילופי מבט בינינו שגרמו לי לאי נוחות.

"בקשר למה שקרה בשבוע שעבר, אני מצטערת, לא הייתי צריכה להגיב ככה, זה היה לא במקום," אמרתי בהתנצלות, כשאני מעבירה את אחת מידיי על עורפי בעצבנות.

הוא הניח את הקומקום בחזרה על המשטח, משעין את שתיי ידיו על השיש במטבח. "בסך-הכל מנעת ממני לעשות את השטויות הרגילות, זה מה שידידים עושים."

"תראה, אני יודעת שזה לא המקום לדבר על זה, אבל חשוב לי שתדע שלא התכוונתי למה שאמרתי במועדון."

הוא יישר את מבטו אליי, כשאני שוב עסוקה בעיניו, "את התכוונת לכל מילה."

"נייתן, אתה חתיכת רודף שמלות, חזיר נרקיסיסטי ואגואיסטי. תפסיק כבר להתחיל עם כל דבר שזז. תסלחי לו, הוא לא באמת שיכור כמו שהוא משחק את עצמו, הוא פשוט מחפש נואשות מזרן לחזור איתו הבייתה כמו שהוא עושה בכל יום בחודש האחרון." נראה היה שהתגברתי על כל תו של השיר שהתנגן לו במועדון. "-אה, מותק, אל תרגישי רע. אני בטוחה שאם לא היו לא את ה'דדי-אישיוז'* שלו, לא היינו במצב הזה עכשיו. אל תתקשרי אליו, הוא לא ייתקשר אלייך ותשתדלי להודות לי בדעתך על זה שלא איבדת את הבתולים שלך לחזיר חרמן."

כן, אני חושבת שיכולתי להגיב באופן קצת יותר מתון.

"על מה כל זה היה בדיוק?" נייתן צעק, גורם לאגרופיי לרעוד ולפי להתעקל.

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה," אמרתי, כשאני מנסה להשתלט על הכעס שניסה לחדור דרך סינון הדברים בין שיניי.

"את מה? לנהל את החיים הפרטיים שלי? תסלחי לי הגברת אמילי על כך שאין לי מערכת יחסים נורמלית כמו שיש לך."

"זה כי אתה לא מנסה לנהל אחת כזאת, אתה רק מחפש בחורה לבידור. אחת כזאת שאני צריכה לגרש בבוקר בטענה שאני אחותך הקטנה ואמא שלנו כבר חוזרת."

הוא ניפנף בידיו בעצבנות, לאחר מכן חיטט בכיסי מעילו בכדיי למצוא את מפתחות המכונית. "חשבתי שזה השעשוע שלך בכל בוקר, לגרש בחורות מהמיטה שלי." קומץ של עוקצנות התגנב לקולו.

"להישאר לישון אצלך, לשמוע את כל מה שקורה אצלך בחדר, לגרש בחורה מסכנה שחושבת שיש לה עוד סיכוי ואז לשבת איתך על קפה של בוקר ולשמוע את עלילות 'נייתן והבחורה היומית', לא זה לא באמת שעשוע," אמרתי במהירות, משלבת את ידיי על חזי ומונעת מגופי לרעוד מהקור.

הוא נאנח, "כנסי למכונית, אמילי."

הבטתי בו בדממה, בוחנת את מבטו הקפוא, ומשחררת אדי חום לאוויר הקר של לוס אנג'לס. "אתה אפילו לא מספיק גבר להתמודד עם מה שהפכת להיות. אני מבינה את מה שאתה עובר, אנחנו מדברים על זה בכל יום, אבל זאת לא סיבה לעשות את מה שאתה עושה."

"אמילי, פשוט תכנסי למכונית."

"נייתן, אל תהפוך להיות משהו שאתה לא רוצה להיות, זה-" "-אמילי, כנסי ושתקי."

אותו המבט הקפוא עיטר את פניו כעת, כשהוא אחז בשתי כוסות תה ומיהר לעזוב את המטבח איתן.

"אתה יודע שזה רק מדאגה," אמרתי בקול חלש, היחיד שהצלחתי לגייס כשישבנו שנינו במכונית. השקט ששרר בינינו היה מתוח.

"את ידידה שלי, סיפרתי לך דברים כדי שתהיה לי סיבה טובה בעינייך לכל מה שאני עושה."

משכתי בכתפיי , "אני ידידה שלך וסיפרת לי כדי שאני אוכל למנוע מדברים כאלה לקרות."

הוא סובב את ההגה ימינה, כשהמכונית ממושמעת ועושה פנייה חלקה לכיוון ביתי. "תפסיקי להפוך אותי לפרוייקט הצדקה שלך."

"תפסיק לחשוב שכל מה שאני עושה זה מרחמים," אמרתי באותו קור.

המכונית עצרה בפתח ביתי, כשנייתן עוצר את מבטו, מושפל וחסר הבעה על ההגה, "לילה טוב, אמילי."

 יצאתי מהמכונית, נשענת על החלון החצי פתוח, "אתה לא רוצה להישאר לישון כאן הלילה?" לא רציתי שיחזור לביתו, המקום הבעייתי שלו.

"אני אסתדר," הוא אמר בקרירות, מטה את ההגה שמאלה ולוחץ על הגז, משאיר אותי לבדי ברחוב החשוך.

התקדמנו יחד לסלון, כשאני משתעלת בקולי קולות וגורמת לאלכס ולין להתנתק מחילופי הרוק ביניהם.

"אז מה? מחר חוזרים לבית הספר?" שאלה לין בתמימות, גורמת לנו להחליף מבטים נואשים ביננו.

לגמתי מכוס התה שלי, "הפיצוץ במעבדת הכימיה בהחלט אירגן לנו חופש כמו שצריך."

"תתני לכמה חוליגנים חומרים מסוכנים, ותדאגי שהם יידעו איך להרים בית ספר שלם על הרגליים ולגרום לכך שנקבל שבוע חופשי בזמן שמשפצים את כל האגף המערבי של התיכון." צחק אלכס.

הבטתי בחבריי מעבר לקצה כוס התה שלי בחיוך, לפניי כחצי שנה ההרכב של קבוצת החברים שלי היה שונה במקצת. החזרה מהחופש הקטנטן שאורגן לנו בזכות תלמידי הכימיה הכושלים גורם לי להתרגש כאילו אני בפתיחת שנה חדשה. מחר, אחזור להפגין ידע רב בשיעורי מתמטיקה - לא, באמת, אמילי, את טיפשה -

חייכתי.

"אז מה, סטריפ פוקר, חבריי לספסל הלימודים?" שאל אלכס בתמימות.

"אלכס!" צעקנו אני ולין יחד, בזמן שהוא ונייתן העבירו כיף ביניהם.