יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

לא לגמריי חוזרת לישרא, אבל העונה כתובה ואני מרגישה כאילו אני חייבת להעלות אותה. וגם כי הבלוג הזה תמיד עשה לי טוב.

אוהבת אתכם 3>

עונה שנייה, פרק ראשון - הפעם הראשונה.

הארבעה בפברואר, שעות הצהריים.

"לעזאזל אלכס, אתה חייב להפסיק לחבק אותי כבר." צחקתי. כמה נשיפות ארוכות גרמו לדבריי להישמע כמו רטינה.

המקום היה הומה אדם, כפי שהייתם מצפים מהמטרו בלוס אנג'לס. עוברים ושבים שאחזו במזוודות גדולות ומנופחות במסמכי עסקים, כמה בעליי תיקי טיולים שנעליי ספורט נלוות אליהם בקשירה הדוקה, זוגות מאוהבים האוחזים במדריך טיולים. כן, בהחלט התיאור המושלם לאנשיי המטרו המבזבזים את זמנם באופן הטוב ביותר להם.

"לא ראיתי אותך שבוע, איך את מעזה בכלל להתלונן, פרינססה קטנה ומפונקת?" הוא העביר את ידו על כתפיי וטפח עליהן קלות, גורם לחיוך שלי לגדול. "רזית. לא האכילו אותך טוב, אני עוד אדבר עם האנדרו הזה!"

"אלכס! אתה לא אימא שלי," אמרתי, כשאני מכופפת את גופי לתפוס במזוודה שנחה לצידי כבר דקות ארוכות ולא קיבלה שום יחס.

"וטוב שכך, אחרת הייתי מתחיל את הפגישה המרגשת שלנו ב'איך היה?', 'איך ההורים שלו?', 'במה הם עובדים?', 'האם השמשתם באמצעי מניעה'-" "-אלכס!"

הוא ניתק את ידיו מכתפיי וחטף את המזוודה מאחת מידיי. "כל אימא רוצה לשמוע על הפעם הראשונה של הבת שלה."

"אימא יקרה, כשתהיה פעם ראשונה, אני אשתדל לזכור לספר לך את כל הפרטים החמים," אמרתי בהתנשפות עצבנית. אלכס, ידידי היקר, לעולם לא יישתנה.

עיניו בחנו אותי בספקנות וכעבור כמה דקות ארוכות הוא החל את שטף דיבוריו מחדש,"אתם כבר ארבעה חודשים ביחד, כמה את מתכוונת לנזר את הבחור?"

"אני בת שש-עשרה!" צעקתי, זה גרם לאלכס לגחך.

"זה לא משנה את העובדה שגם לבחור יש צרכים."

"זה לא משנה את העובדה שאני לא מתכוונת לנהל את השיחה הזאת איתך, שוב, לעולם-לא," אמרתי בהחלטיות, כשעיניי מחפשות אחר מונית פנויה.

"אמ'," הוא קרא בשמי, גורם לי להסב את מבטי ממנו ולהתעלם ממנו. "אמילי ג'ן דניאלס, אנחנו עומדים לנהל את השיחה על הפעם הראשונה ברגע זה."

פקחתי את עיניי בדרמטיות, מעבירה את מבטי בין המזוודה שבידיו לדרך הארוכה שאצטרך לרות כדיי להגיע לשום-מקום. נאנחתי.

"הפעם הראשונה של כל בחור ובחורה, היא בערך כמו סרטון שמראים לתלמידי כיתה ח' בשיעור ביולוגיה, יש את הדבורה ויש את ה-" "-תגיד לי בבקשה שאתה לא מנסה להסביר לי איך באים ילדים לעולם." מיצמצתי במהירות, מנידה בראשי.

אחת המוניות עשתה את דרכה אלינו כשהיא חולפת על פניי שלולית מים, מורחת אותה על פניי הכביש וגורמת לכמה טיפות ליפול לעברה של המדרכה.

"לא, אני רק מנסה לגרום לך לראות את התהליכים היפים והטבעיים שקורים בטבע," הוא אמר בקול סמכותי, גורם לצחוק להיפלט דרך שפתיי הכמעט חתומות.

"אוקיי, אולי פשוט תחזור לשאלות אימא," התחננתי. מניפה את ידי לעברה של המונית.

"טוב, נו, אבל רק שתדעי שאת מוציאה מזה את כל הכיף. אז איך היה?"

חייכתי חיוך גדול. "היה...כיף."

"זה כל מה שאני מקבל? חייב להיות משהו מעניין!"

באותו הרגע המונית עצרה לפנינו, גורמת לחיוך זדוני להתפשט על פניי. נכנסתי אליה בדממה והתיישבתי ליד הנהג, כשברקע מילמוליו של אלכס חתכו את הדממה - "חכי שנגיע הבייתה."

"שזה יהיה ברור לך כמו שזה ברור לי, אם את מרביצה לי, אני מרביץ לך בחזרה. אני לא מסוג הבנים שלא מרביץ לבחורות," אנדרו אמר, גורם לי להביא לו מכה קטנה בידו, הוא מיהר להחזיר לי אותה.

"אני יכולה לעמוד בזה," צחקתי, גורמת לו להביט בי במבט תחמני.

"ומה עם...?" הוא הניף את גופי וגרם לו ליפול בעדינות על הדשא. שיערי הבלונדיני ספג כמה חתיכות עלים שנשרו כמה ימים קודם לכן וכבר ייבשו.

"אני בהחלט יכולה לעמוד בזה," אמרתי בטון החלטי.

כמה טיפות נחתו על חלון המונית וגרמו לי לחזור חזרה ללוס אנג'לס, אליה התגעגעתי הרבה פחות בשבוע האחרון.

"כבר דיברת עם נייתן?" קולו של אלכס גרם לי לחזור אל תוך אותה המציאות ממנה ברחתי.

"אני -אה -לא הצלחתי להשיג אותו," אמרתי, משלבת את ידיי על חזי. הקור חדר דרך זכוכית החלון הדקה וגרם ללחיי לצבור יותר סומק מהרגיל.

"אני בטוח שזאת הסיבה שלא דיברת איתו. אתם ידידים טובים, ריב אחד לא צריך לשנות את זה."

הוא צודק, אני ונייתן באמת ידידים טובים. לפחות הפכנו להיות כאלה אחריי מחנה המעודדות לפניי ארבעה חודשים. אני חושבת שמשהו בהבנה שזה פשוט לא יעבוד בינינו, שהגיעה לאחר כמה חודשים ארוכים של התעמתות ארוכה, גרם לשנינו לנסות ולקבל אחד את השני כידידים. זה היה קשה בהתחלה, למען האמת בחודש הראשון שלי עם אנדרו, לא דיברתי איתו בכלל. הכל התחיל כשאנדרו הגיע לסוף-שבוע בלוס אנג'לס לפניי שלושה חודשים -

"מה אפשר להביא ל- הו, זאת את." עיניו של נייתן בחנו אותי ואת אנדרו כשידיי רועדות בעצבנות על התפריט שנח לו על השולחן.

"ממתיי אתה עובד כאן?" שאלתי, מנסה לפתוח בנושא לשיחה.

"אני מחליף את איתן במשמרות כשהוא חולה, כדיי שלא ייפטרו אותו. מה אפשר להביא לכם?"

"שוקו בשבילה, ואני אקח נס על חלב," אמר אנדרו, כשהוא כורך את אחת מידיו סביב כתפיי.

"יש טעמים שלעולם לא יישתנו," הוא אמר תוך כדיי כתיבה. "ויש כאלה שכן." הוא העביר את מבטו על אנדרו והלך.

ההערה שלו גרמה לי לשלוח לו הודעה באותו הלילה "אתה באמת משחק כל-כך נמוך?" , אני לא זוכרת איך הדברים התגלגלו באותו הלילה מלבד שהוא הופיע בביתי חצי שעה מאוחר יותר, מטיח בי דברים בשעה שלוש לפנות בוקר וכך ישבנו במשך חמש שעות, פותחים מעגלים חדשים וסוגרים ישנים.

חייכתי חיוך עצוב, מעבירה את מבטי בין מונה המונית ולבין החלון שהתמלא טיפות קרירות של גשם. "מה עם לין?" שאלתי בהתעניינות, מנסה להעביר נושא.

"הכל מעולה, יום ההולדת שלה שפיספסת בשבוע שעבר היה חוויה," הוא אמר בעוקצנות.

"אני בטוחה שלא באמת רצית שאני אפריע לכם," אמרתי באותה עוקצנות. ידעתי בדיוק מה דעתו של אלכס גורמת לו לעשות ב'אירועים מיוחדים', במיוחד לחברה שאיתה הוא יוצא כמעט חצי שנה. כן, כמו שאמרתי, יש דברים שלא משתנים.

המונית עצרה בפתח הבית שלי, כשאני ממהרת לשלם את המחיר המופקע לנהג המונית ולצאת מתוכה לאוויר לוס אנג'לס הקפואה.

שלחתי את מבטי לדלת ביתי, רואה שתיי דמויות מתרווחות על המדרגות, נייתן ולין.

ויש דברים שבהחלט משתנים.

ברוכה הבאה חזרה הבייתה, אמילי.