זרועותיו התנתקו מגופי. הוא לקח כמה צעדים אחורה ונשען על אחד מאותם התאים
הירוקים. נותרתי לשבת בישיבה זקופה על הכיור, נתמכת בידיי על השיש הקר ומביטה
במבטו הקר של נייתן. האור הקלוש שהאיר את פנינו, היבהב ואיבד מצבעו, כמטשטש בכוונה
את ראייתנו.
"אתה לא יכול להפוך את הכל למשחק" אמרתי בשקט.
פניו עלו מעלה, מביטות בקו ישר אל פניי "איזה משחק בדיוק?"
"אתה מגיע משום מקום, אתה עושה איתי התערבות מטופשת ואז הכל
ממשיך ומוביל לכיוון אחד אבל אתה החלטת שעדיף שנהיה ידידים. יש לך חברה!
למען השם נייתן, הכל משחק אחד גדול בשבילך" הרגשתי את קולי רועד מהכעס.
"אם זה מה שאת אומרת" הוא משך בכתפיו באדישות.
"אתה רואה? זה עוד אחד מהמהלכים המפגרים שלך" נשמתי נשימה
עמוקה "אתה לא יכול לעמוד ולהתמודד עם הכל כמו גבר, האגו פשוט צף ומרחף מעל
הראש שלך, אין לו גבולות"
ידו תפסה בידי בחוזקה "את רוצה שאני אתמודד עם זה אמילי, זה מה
שאת רוצה?" עיניו ברקו מכעס ואיפוק.
"כן, זה מה שאני רוצה נייתן. אני רוצה שתעמוד פעם אחת ולתמיד
מאחוריי המעשים שלך וגם ש-" שפתיו נחו על שפתיי בגסות, נושכות אותן קלות
ומעבירות עליהן חום משגע. שפתיי נותרו הדוקות וסגורות בזמן שהוא פתח אותן בכוח
וריפרף עליהן עם שלו. ניסיתי להתנתק מאחיזתו אך הוא רק הידק אותה יותר. ידיי
ניקמצו לאגרופים קטנים ועדינים שהכו בחזהו, אך הוא סבל הכל בשקט. הרגשתי את ידו
משחקת בשיערי ומושכת קצוות אחדים בעדינות בזמן שגופו משעין אותי קדימה, כך שגבי
פגע במראה. שפתיו היו כה רכות, חמות ונעימות.
'אמילי, לא!' צעק ראשי וחזרתי
לנסיונותיי להדוף את גופו.
לאחר כמה רגעים הוא התנתק ממני, מאפשר לי
לנשום נשימות ארוכות.
"הו, לא אתה לא" סיננתי בין שיניי
בכעס.
חיוך גאוותני עלה על פניו "רצית שאני
אתמודד, הנה קיבלת"
"אתה פשוט ממשיך להיות אותו מפסידן
שהוכחת שאתה" מילמלתי.
הוא שילב את ידיו על חזהו וחזר להישען על
פתחו של תא רנדומלי. "אז מה את אומרת שלא נהנית?" צחוק בטוח השתחרר
מפיו. 'כמה אגו'
"הייתי מעדיפה לנשק צפרדע גוססת מאשר
אותך" עיניי הצטמצמו בכעס.
"אני לא מאמין שלפניי כמה דקות אמרתי לך
מה אני מרגיש כלפייך. את פשוט ברבי מפונקת קטנה"
"אוהו. כאן זה נגמר" הכרזתי.
ידו חבטה בדלת התא שעליו הוא נשען, גורמת
לדלת לזוז במהירות אחורה "תהיי בטוחה שכאן זה נגמר"
הרמתי את גופי בתנופה קלה וקפצתי לריצפה,
עומדת על שתיי רגליי מול גופו של נייתן. בוחנת בעיניי המצומצמות מכעס את גופו.
'נגמר'
21:15
"אמ', איפה היית?" קולה של ליז קטע
את חוט מחשבותיי וגרם לי לנער את ראשי.
"מ-מה?" ניסיתי למקד את מבטי
בפניה.
"איפה היית? מאט חיפש אותך ו-"
'מאט' נזכרתי. אנחה כבדה השתחררה מפי. אין לי
כוח להתמודד עם כל זה בלילה אחד, היה לי מספיק קיטור לא משוחרר שנתקע בגופי והוא
לחץ בחזי.
"אמילי, יוהו, את מקשיבה לי בכלל?"
ליז נופפה בידיה.
"איפה אלכס?" שאלתי אותה, לא מתייחסת
כלל למה שדיברה עליו קודם לכן. היה נראה לי שהיא נעלבה, אך לא ייחסתי לכך משמעות
גדולה.
"פעם אחרונה שראיתי אותו, הוא התמזמז עם
לין במדשאות אחריי זה ברחבה, אני חושבת שהם עשו הפסקה קטנה ואז הגיעו איכשהו
למאחורי הקלעים" היא גילגלה את עינייה.
הסטתי את מבטי מזווית גופה וסרקתי את האולם.
'אלכס', הכריז ראשי. הרגשתי את גופי נדחף בין עשרות התלמידים שרקדו ברחבה, מפלסת
את דרכי וחוצצת בין זוגות רוקדים.
"והנה אמילי מגיחה לה מבין הצללים"
שמעתי את קולו המצחקק של אלכס. חיוך מזוייף עלה על פניי כשהבטתי בחבורה הסובבת אותו.
"הכל בסדר?" הסטתי את מבטי לכיוון
שממנו נשמע הקול. לין.
"ברור שהכל בסדר איתה, נכון
אמילי?" מבטו העליז של אלכס המשיך לרפרף על פניי האנשים ורק אז נעצר על שלי.
חיוכו ירד. ראיתי את שפתיו נעות ללא קול
"הכל בסדר?"
נשכתי את שפתיי. פניי עוותו כמנסות להחזיק בכוח
את הדמעות. הנדתי בראשי.
"קח אותי הבייתה" לחשתי כמעט ללא
קול, משפילה את מבטי מטה ומרגישה באגרוף שנקמץ בכוח באחת מידיי.
הוא הזדקף מישיבתו, מניח לגופי את הג'קט
ומהנהן לכיוונה של לין שרק שלחה לו חיוך מחמם.
דמעה אחת ירדה מפניי, מורחת על פניי את
המסקרה בשביל שחור ומעוקל. נקודות שחורות נוספות נוספו ונעלמו להן עם השניות
שעברו, נופלות על השמלה הלבנה ומלכלכות אותה.
שלושתינו נדחפנו בין האנשים הרוקדים
והמיוזעים, מרחיקים מעצמינו את אלה שהתעקשו להניח את ידיהם עלינו ולהזיז את הישבן שלהם
בצמוד לגופינו. הבעת הגועל שהופיעה על פניה של לין גרמה לחיוך קטן להשתחרר מזווית
שפתיי.
כניסת האולם הייתה פתוחה למזג האוויר
הסוער-הגשם משך אחריו סערת ברקים ורעמים שהושתקו על-ידי המוזיקה הרועשת. רק עכשיו
ראיתי לראשונה את הרוח שכיוונה את טיפות הגשם להלום בפנינו. נוחתות, מעיפות
ומרטיבות את שיערנו.
"אמילי?" הצעקה שנשמעה מאחור גרמה
לשלושתינו להסתובב אחורנית.
"אנחנו לוקחים אותה הבייתה" אמרה
לין.
הבטתי בפנייה של ליז מעוותים בחוסר הבנה,
כשהיא מסיטה את מבטה אליי ודורשת הסבר בהבעת פניה.
חוסר האונים השתלט עליי והרגשתי אותו בכל אחת
מעצמותיי "אני אסביר לך הכל מאוחר יותר, תגידי למאט שאני מצטערת"
"את תצטרכי להסביר לו למה את מבריזה לו
מנשף שאת הזמנת אותו אליו. הוא בחור טוב את יודעת"
"אני יודעת" אמרתי בקול צרוד. מבטי
הושפל מטה.
"ליז, את יכולה לטפל בזה עכשיו בבקשה?"
אלכס התערב. "בלי יותר מדיי חקירות מיותרות"
חיוך קטן עלה על שפתיה ואחת מגומות החן שלה
נראתה לעין "כן, כן קפטן. הוא לא ירגיש בחסרונך אמילי"
"אל תאנסי אותו בבקשה" אמרנו
שלושתינו בבת אחת, גורמים לצחוקה להשתולל מרחוק בזמן שהיא נדחפה אל תוך הרחבה.
22:00
"הגענו" הכריז אלכס כשהוא החנה את
מכוניתו בפתח ביתי.
"תודה" אמרתי בחיוך מעודד, שולחת
את מבטי גם אל לין.
היא משכה בכתפיה "ב-כיף, בכל זמן שתרצי.
אם איי פעם יהיו לך עוד צרות כאלה כמו למשל בנשף האביב הקרוב את יודעת למי לפנות"
היא קרצה לכיווני, גורמת לי לצחקק.
שלחתי את ידי לכיוון ידית הדלת כשידה של לין
עוצרת את שלי. "ועכשיו ברצינות-" עיניה בחנו את תווי פניי המלוכלכות
מאיפור שנמרח. "אנחנו-הבנות. לעולם, אבל לעולם לא נבכה על גבר. הם פשוט לא
שווים את זה"
"היי!" קולו של אלכס נשמע מקדימה.
"אני אזכור את זה" אמרתי בחיוך,
פותחת את הדלת ומוציאה את גופי למזג האוויר הסוער של קליפורניה.
"חלומות מתוקים פרינססה" צעקתו של
אלכס נשמעה במהומהם.
הדלת של המכונית נטרקה ברעש, וכך גם מערכת
היחסים שלי עם נייתן.
'לא בוכים על גבר', שיעור מספר אחד בחייה של
בלונדינית אמריקאית טיפוסית. לא חבל להוסיף עוד נהר של מים בקליפורניה הגשומה?
-
אני צריכה לענות לתגובות של פרק שעבר ולהודיע לקבועים על הפרק הזה-אני אעשה את זה בעוד כשעה.
3> כולכם ותודה על הסבלנות (אני יודעת שהפרקים החודש עולים לאט ><),
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת - סיפור בהמשכים