יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

ה-16 בספטמבר.

שמלת נשף-אין.

בן זוג-אין.

כוח ומצב רוח-אין!

הרשימה שנכתבה בכתב מרושל נזרקה מקומטת על השולחן. הבטתי בה בחוסר אונים, מנסה להסיט את מבטי. 'אל תבהי בי ככה, אני לא אשמה שאת כולך שלילית!' גערתי בה. במובן מסוים זאת כן אשמתי-שישה ימים לנשף ואני עדיין חסרת כול. בעוד מספר דקות אני אמורה לצאת ל"ציד בן זוג ושמלה" עם ליז, וכל מה שאני חושבת עליו זה איך לביים מחלה סופנית ולהבריז מהנשף. 'ממש חשיבה חיובית אמילי ג'ן דניאלס, אני בטוחה שהאומה גאה בכך שחיות בה בלונדיניות כמוך'. אני-רווקה ובנות כמו אנני הולכות לנשף עם נייתן, פשוט ענק. 'אנני', נורה אדומה נדלקה במוחי כשנזכרתי בשמה. היא לא הייתה שום דבר מיוחד. שיער בצבע חום דבש, עיניים חומות, חיוך של מתלהבת. מה הוא מצא בה?. 'שאלה ריטורית אמילי' עניתי לעצמי, 'היא לא היסטרית כמוך'.

"אמילי!" נשמע קולה של אימי.

נאנחתי בקול "אני כבר יורדת אמא". העפתי מבט ברשימה המקומטת 'חכי, חכי, אני עוד אחזור ואת תהיי מלאה' הבטתי בה במבט מרוצה.

"כמה אפשר לחכות לך מיס מגונדרת?" ליז התפרצה לחדרי, מתנשפת.

חייכתי חיוך מתנצל "אוי, אני מצטערת"

"עד שהמוח הבלונדיני שלך יתחיל לעבוד כמו שצריך, החנויות ייסגרו. קדימה אמילי" היא מחאה כפיים בקצב והצביעה אל עבר הדלת. גורמת לי להשפיל את מבטי ולצאת החוצה.

שמעתי את קולה נחרט במחשבותיי "בחיוך אמילי, אנחנו לא יוצאות ללוויה". הירהרתי על מילותיה 'אז למה זה מרגיש ככה?'

"לאן אנחנו הולכות בכל אופן?" שאלתי בדרכינו החוצה. מבטה עבר על חדרי הבית ונעצר עליי, עינייה קרנו מאושר "לקניות". חיוכה היה חיוך מאוזן לאוזן. לא ידעתי ממה אני מפחדת יותר-מליז עצמה או מההתלהבות שלה.

***

"זה יתאים לעיניים שלה, וזה-הו-זה מתאים לגיזרה שלה. וזה-זה פשוט מקסים, תראי את השילוב שבין צבע השמלה לצבע העור". המוכר בחנות בעזרתה של ליז, זרקו לידיי עשרות שמלות. זה היה מראה נורא. הרגשתי שאני נקברת תחת הר של שמלות מכל הסוגים.

"למה את מחכה?" שאלה ליז "קדימה, קדימה לתא ההלבשה" הרגשתי את ידיה תומכות בגבי שהתכופף במאמץ לשמור על כל השמלות.

"אבל.." "בלי אבל אמילי" היא הכריזה וסגרה את וילון תא ההלבשה כמסמנת את סוף הוויכוח.

'נצנצים, נצנצים בכל מקום. אני חושבת שיש לי חרדת נצנצים' הבטתי בשמלות שהייתי אמורה ללבוש.

נאנחתי ותליתי אותן, בוחרת באקראיות אחת מהן ולובשת אותה לגופי.

העפתי את מבטי למראה. היא הייתה נחמדה, אפילו מאוד נחמדה. היא הגיעה עד ברכיי, בצבע תכלת נקי, כזה שמזכיר את השמיים. הכתפיות השקופות לא נראו לעין, והיא הייתה נראית כמעט שמלת סטרפלס. החלק התחתון שלה היה נפוח ובעל בד נוסף שקוף.

גייסתי חיוך ושמטתי את הוילון.

"ממש פרינססה" שמעתי קול מוכר.

"אלכס, מה אתה עושה כאן?!" צעקתי באימה.

"לא חשבת שאת יכולה לקנות שמלה לנשף בלי לקבל את דעתו של חברך הטוב בעולם" הוא טפח על כתפי.

"חברי הטוב ביותר והחרמן בעולם" תיקנתי אותו. העברתי את מבטי אל ליז "נו?"

"לא, לא. ממש לא. אתה מסכים איתי נכון?" היא פנתה למוכר שהסתובב מסביבי בכיפוף, בוחן כל סנטימטר בגופי. לבסוף התיישר וציקצק בלשונו לשלילה.

הרמתי את ראשי מעלה כמתפללת לעזרה, מרגישה את ידיהם של השלושה דוחפות אותי חזרה לתא.

שמלה הבאה-שמלת סטרפלס ורודה עם מחשוף, חצאית נפוחה ומלאת נצנצים. גם היא זכתה לביקורת שלילית וגרמה לאלכס לברוח מהחנות לכמה דקות.

ככה המשכנו, עוברים על עשרות שמלות. ראיתי בין לבין את אלכס תופס את מקומו על הקופה, מתיישב שם ובוחן מגזיני אופנה.

יצאתי זועמת מהתא, מרגישה את גופי כואב ופועם ממדידת עשרות שמלות שחלקן היו ממש צמודות וגרמו לי להשתנק.

"ואו" אלכס החליק מטה מהדלפק. "דאבל ואו" אמרה ליז, פוערת את פיה. המוכר עשה את סיבובו הרגיל סביבי ולבסוף התיישר "יש לנו מנצחת"

הסתובבתי למראה לראות את השמלה. היא הייתה מדהימה. החלק העליון שלה היה בצבע שחור, בעל צורה מיוחדת שהתעגלה בצמוד למותניי, ומשם המשיכה בפשטות בצבע לבן עד ברכיי. על מותניי נוספה באלגנטיות חגורת פפיון קטנה, שלא משכה יותר מדיי תשומת לב אלא רק הדגישה את קימורי גופי. פתחתי את פי בתדהמה.

"לקחנו" הכרזתי. מוציאה מתיקי את הארנק ומשלמת את המחיר המגוחך עבור השמלה. הון תועפות, אבל שווה את התגובה.

***

ישבנו במקדונלדס, עוקבים אחריי נערים בני גילנו. ליז הסתירה את פניה בעיתון.

הנחתי את ידי על פניי והנדתי בראשי "ליז, אנחנו לא במשימה חשאית"

"אוי, תני לי טיפה להתלהב" היא ניפנפה בידיה וסימנה לי להיות בשקט.

אלכס העביר את מבטו המשועמם ודחף לפיו את המקרויאל שהזמין, מתענג על כל ביס ולועס בפה פתוח כדיי להדגיש את העובדה הזאת.

ליז הורידה בזווית את העיתון, חושפת את פיה וחלק מפניה "מה דעתך על ההוא בשעה תשע?"

"את מוכנה לא לדבר איתי בקודים? אני לא מבינה את השפה הזאת" גערתי בה.

היא נאנחה "הורסת שמחות, ההוא משמאלך"

לקחתי לגימה מהמשקה שלי והבטתי בה במבט נוקב "היה קשה לומר את זה קודם?" הסטתי את מבטי לכיוון הדרוש, מחפשת אחר הבן-זוג הפוטנציאלי.

"הוא?" נחנקתי "הוא בן עשרים אולי שלושים. את רוצה שאני גם אביא את סבא שלי לנשף?!"

"אוקי, טעות בזיהוי. מחפשת אחר מטרה חדשה" היא אמרה בטון מתכתי, מה שגרם לאלכס לצחוק ולהפיל חלק מהמקרויאל החצי לעוס למגש.

גילגלתי את עיניי, מניחה את ידי על הקופסא שבה נחה שמלתי. 'אל תדאגי, אנחנו נמצא מישהו שראוי לשנינו'

"ומה עם ההוא?" "את צוחקת? הוא משיכבה ט' אצלינו. את מצפה ממני להיות הבדיחה של הערב?"

"אוח, מתיי תודי שאני הבחירה הכי טובה שלך לנשף?" אלכס הרים גבותיו בהתגרות.

"אמרתי לך-גם אם היית הבחור האחרון עליי אדמות, הייתי מעדיפה לצאת עם כלב" הירהרתי על מה שאמרתי "למרות שאתה קצת מזכיר לי כלבלב. תראה לי רגע את הפרופיל שלך" אמרתי לאלכס, מניחה את אצבעותיי על פניו ומסובבת אותן בעדינות.

"את רעה" הוא משך באפו, נוגס ברעבתנות בשארית המקרויאל.

"את לא מרוצה מכל דבר שמציעים לך, והתפריט בשירותי הציד שלנו דיי רחב" אמרה ליז.

"אני יכולה למצוא לעצמי דייט לנשף, למען האמת-אני אצא עם הראשון שאראה מאחוריי!" אמרתי בהתגרות, מרימה את גופי ואת פניי כלפיי מעלה.

קולו של אלכס נשמע מלמטה "נראה אותך ילדונת"

הוצאתי את הלשון, מראה אותה בקפידה לאלכס וסובבתי את מבטי אחורה בחיוך.

ראיתי אותו ופערתי את פי "אתה?"