לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים בהמשכים


" אלוהים נתן לאדם שני אוזניים ופה אחד, כדי שיקשיב יותר וידבר פחות" (אלברט אינשטיין)

Avatarכינוי:  -קסם ורותם-

בת: 19





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2007    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2007

פרק 2 (:


אהלן

רציתי שוב לומר שאני נורא שמחה מכל התגובות הנחמדות והתמיכה!

זה כל כך שימח אותי שמיד רציתי לשים לכן פרק חדש ;]

אני אוהבת אותכם כל כך

 

יש עיצוב חדש לבלוג.

לדעתי הוא ממש יפייפה

תודה רבה לברוקן המוכשרת מ Design Islan (:

אתם מוזמנים לומר את דעתכם עליו ;]

 

תהנו מהפרק של היום

 

 

 

 

חלומות מתגשמים- פרק 2

 

 

"הנה הן!" צעקה מלני בעודה מצביעה על המזוודות.

"יופי כבר חשבתי ששכחו אותן" נאנחה דיאנה בהקלה. שתיהן מיהרו לקחת את אותן המזוודות.

"רגע!" הוציאה צווחה חלשה מלני בעודה רודפת אחר המזוודה. "תעצרי מטומטמת!" המשיכה לרטון, מנסה לתפוס את המזוודה. היא לא שמה לב לשאר האנשים הצופים בצחוק על המראה הנוצר. "זהו הראתי לך מה זה" אמרה בניצחון לאחר שסוף סוף הצליחה לקחת את המזוודה.

"מה מצחיק?!" עיקמה את אפה לאחר שראתה את דיאנה צוחקת מהצד.

"את.." הצליחה להוציא מילה בין כל הצחוק שעצר בעדה.

במשך כל דרכם משדה התעופה בלונדון דיאנה לא הפסיקה לצחוק על מלני והיא מצידה זרקה כמה פרצופים זועפים בחזרה.

שתיהן מיהרו לתפוס את המונית הראשונה שראו. ברגע שהתיישבו מלני הושיטה לנהג דף עם כתובת.

"אין בעיה, אני יודע איפה זה" השיב לאחר עיון בפתק במבטא בריטי טיפוסי. שתיהן השיבו בחיוך.

 

"יופי אני גאה בכם. החזרה הייתה מעולה" אמר פיטר, מוחא כפיים.

ארבעת הנערים סיימו לנגן והניחו את כליהם על ריצפת החדר בעדינות.

"היית קצת צרוד היום" פנה פיטר אל מייקל "אבל עדיין הייתם מעולים, אתם מוכנים להופעה שתהייה מחר!" אמר פיטר מרוצה.

"הלהקה הזאת מאוד טובה" פנה אליו בשבחים האיש שעמד לידו.

"אני יודע לא סתם הם מצליחים ככה" אמר וחייך את חיוכו המרוצה. פיטר והאיש נראו ממשיכים לשוחח ביניהם על הלהקה ודרכים לקדמה.

"זה יכול להיות רעיון מעולה, אני צריך ליידע את הבנים, רק שלא בטוח הם יאהבו את הרעיון" נשמע פיטר אומר בחשש אחרי דיונים רבים.

"אני לא יודע מה איתכם אבל אני ממש רעב" הצהיר כריס לאחר שהניח את גיטרת הבס שלו.

"אני בעד ללכת לאכול פיצה במרכז" השיב מייקל לדבריו של כריס.

"אחלה רעיון" אמר טובי וליטף את בטנו קלות, מראה שהוא עצמו רעב.

"מה איתך אדם?" נשאל על ידי כריס.

"לא עזוב, אני אראה את שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון" אמר אדם והרים את גבותיו מספר פעמים.

"הבן אדם לא מסופקשבוע מאז שהיינו בצרפת" התבדח מייקל.

"נכון, ועכשיו כשחזרנו אני יכול להיות עם שלי" השיב אדם מרוצה.

"הבחורה מחזיקה אותך קצר, אה?" צחק מייקל ולבש את הג'קט השחור שלו.

"ככה זה כשיש חברה" השיב אדם לאחר ששם גם כן את מעילו.

"וזאת הסיבה שלי אין ולא תהייה" קרץ לעברו מייקל גאה בעצמו.

ארבעתם יצאו מהסטודיו וכך גם מהבניין עם כל שומרי הראש מקיפים אתם ועוצרים מהמעריצות הצורחות להתקרב אליהם. אחרי מאמצים רבים וכמה חתימות על הדרך הם נכנסו ללימוזינה השחורה.

"תוריד אותי אצל שלי היום" פנה אדם אל הנהג בבקשה, וההוא מיהר להשיב בחיוך ערמומי.

"ואותנו במרכז" אמר טובי בקולו הבס המותאם לגודלו הגדול והשרירי.

"אין בעיה חברה" השיב הנהג בחביבות, מציית לבקשותיהם.

לאחר כמה דקות פיטר נכנס למכונית.

"תוריד אותי במלון, יש לי כמה סידורים" ציווה ומיד הוציא את הסלולרי שלא נפרד ממנו.

"בחמש תהיו במלון" הספיק לומר לפני שענו מצידו השני של הקו.

"מה יש בחמש?" שאל מייקל את פיטר אך לא קיבל תשובה. פיטר המשיך לדבר בפלאפון מתעלם.

"הגענו למרכז" הודיע הנהג למראה הקניון הגדול.

 

"זה המלון?!" נדהמה לרעה מלני, "לא תיארתי אותו כל כך.."

"מגעיל" השלימה אותה דיאנה שעל פנייה התנוססה הבעת גועל זהה לשל מלני.

"טוב נו זה מה שהתקציב מאפשר בינתיים" אמרה מלני והתחילה לבחון לעומק את המקום מבחוץ. "אולי הוא לא כל כך גרוע מבפנים" ניסתה לעודד את דיאנה, אך מה שבטוח גם את עצמה.

שתיהן פתחו את דלת הכניסה למלון ונכנסו דרכה, דרך אותה הדלת שנראתה כמו אחת שעומדת להתפרק בכל שניה. הן מיד קלטו את הקבלה והלכו לכיוונה. מאחורי הדלפק ישבה אישה בעלת הבעה זועפת ולא מרוצה על פנייה, שקועה במחשב.

"שלום" פנתה אלייה מלני בחביבות.

"מה אתן רוצות?" אמרה הפקידה באדישות, לא מביטה לעברן.

"איזו סנובית, אני ארביץ לה" רטנה לעבר חברתה בלחש.

"יש חדרים פנויים?" שאלה מלני, החביבות ממקודם התחלפה במזג קר.

"כן" השיבה ממשיכה להתעסק עם המחשב.

"איך לא יהייה בחור המסריח הזה!" מילמלה מלני.

"אמרת משהו?" שאלה, וכעת הביטה לראשונה בבנות.

"לא, לא אמרתי כלום" התחמקה מלני.

"טוב אז אנחנו רוצות להזמין חדר לשניים" אמרה דיאנה בעודה בוחנת את המראה הזול של המלון.

"סוויטה?" שאלה הפקידה.

"לא ידעתי שבמלון הנטול כוכבים הזה יש גם סוויטות" המשיכה להתבדח לעצמה מלני.

"לא, רק חדר לשניים" אמרה דיאנה כששמה לב למלני שצוחקת, מסמת לה עם ידיה להפסיק.

"מיטה זוגית?" שאלה שוב באותה האדישות הפקידה.

"מה היא חושבת שאנחנו לסביות?! נו תראו אותה! אני באמת ארביץ לה!" חשבה מחשבות כעוסות לעצמה מלני.

"תנסי להסתיר את ההבעה המזלזלת הזאת כבר" גערה בה דיאנה, מנסה כמה שיותר ללחוש.

"טוב, היא מעצבנת אותי" לחשה לה בחזרה.

"מיטות נפרדות" ענתה דיאנה.

"הנה חדר מס' 302, קומה 4" אמרה הפקידה בזמן שהושיטה להן את המפתח.

 

"ממש טעים פה" אמר מייקל בזמן שאכל מהפיצה שלו.

"כן, גם סוף סוף יש לנו זמן פנוי" אמר כריס שמח על כך.

"אני מזמין עוד אחת, מישהו רוצה עוד?" שאל טובי לוקח את הביס האחרון.

"לא" ענו שניהם לשלילה.

"טוב אני רעב אל תסתכלו עליי ככה!" התגונן טובי מהמבטים של שניהם.

"כנראה חמש משולשים לא מספיקים" צחק מייקל.

"סתום.."סינן לעברו טובי והלך להזמין את המשולש השישי שלו.

"היום בערב אנחנו פנויים?" שאל מייקל את כריס, נוגס בפיצה.

"כן משמונה בערב" השיב לו, בפה מלא.

"אחלה! הולכים למועדון" הקדים מייקל לשמוח.

  "זהו, בואו" אמר כריס כשכולם סיימו לאכול. ומיהרו לצאת מהכניסה האחרונית של הקניון.

"נקווה שאלו לא מעריצות" אמר טובי ברגע שהבחין בקבוצת בנות.

"אני עם כובע ומשקפיים שמכסים הכל אין מצב שיזהו אותי, וגם אתם אז תרגעו" השוויץ מייקל.

"מיייקל!!"

              "טוביי תעשה לי ילד"

"כריסס אני אוהבת אותך!"

                    "מייקל אני רוצה אותך!"

"שיט רק דיברתי!!" נלחץ מייקל והחל לרוץ עם השאר לעבר היציאה.

"זה הכל בגלל הפה הגדול שלך" אמר טובי, מתנשף טותוך כדי ריצה.

"הכובעים והמשקפיים עשו עבודה נפלאה, בדיוק כמו שאמרת" ליגלג כריס על מייקל.

"פשוט תשתקו ותרוצו אם אתם לא רוצים להיאנס בידי חבורת בנות בנות 13!" צעק לעברם והמשיך לרוץ.

"כריס? הממ..כריס?" ניסה מייקל לחפש את כריס לידו.

"תמשיכו בלעדיי, תשאירו אותי למות פה לבד" התבכיין כריס שנפל בדרך.

"אידיוט" מילמל מייקל והמשיך לרוץ.

"לא באמת התכוונתי שתמשיכו בלעדיי! איי!! חיזרו לפה".

 

"זה זוועה!" התלוננה מלני בזמן שנשכבה על המיטה שבחדר, שלאורך כל הדרך חרקה.

"אין מה לעשות, נצטרך לסבול בינתיים" השיבה דיאנה לקיטוריה.

"המיטה חורקת, החלון בקושי נסגר, הארון עוד שניה מתפרק ורומס אותנו למוות, החדר הזה פשוט עלוב לגמריי!" המשיכה לקטר כאשר בוחנת עוד פרט בחדר ומיד שוללת לשלילה.

"זה לא כזה נורא" השיבה לה בקול מעוס דיאנה אשר שמעה את דבריה במשך כל הזמן שנמצאו בחדר.

דיאנה פרקה את מזוודותיה וזרקה בגד אחר בגד לארון המתפרק לטענת מלני.

"אני צריכה למצוא עבודה דחוף" אמרה, הפסיקה את הקיטורים הלא פוסקים על החדר.

"כן, כנראה גם אני" השיבה דיאנה ממשיכה לזרוק את בגדיה בבלאגן לתוך הארון.

"זה יסתדר לך עם לימודי הרפואה?"  שאלה מלני, קמה מהמיטה והתבוננה במראה שתלויה ליד הארון.

"כן, אני אקח את הקורסים שבבוקר ובערב אני אעבוד" אמרה וזרקה עוד זוג מכנסיים לתוך הארון שהספיק להתבלגן כבר.

"לא חשבת על לקפל מסודר?" שאלה מלני בעודה מסתכלת על פעולותיה של חברתה.

"לא" צחקה דיאנה וזרקה זוג מכנסיים נוסף.

"אני מעדיפה לא להכניס את הבגדים שלי לפה, עדיף שישארו במזוודה ולא בארון המטונף הזה" טענה מלני בעודה ממשיכה לבחון את עצמה במראה. היא הייתה מרוצה מעצמה וידעה שהיא יפה. וכמובן שהיא צדקה.

"טוב אני אלך להתקלח אני מסריחה מהטיסה" הודיעה מלני ונכנסה לאמבטיה. היא תמיד הייתה מטופחת ומסודרת, דברשבטוח לא יכלה לסבול זה בלגן.

"יש פה בכלל מים חמים?" שאלה מלני סוקרת את החדר.

"צריך להיות" השיבה דיאנה ונשכבה על המיטה אחרי שזרקה את כל הבגדים שבמזוודה לארון. מרוב עייפות היא צנחה מיד.

מלני החלה להוריד את הגופיה האדומה שהייתה על גופה הדקיק, פשטה את מכנסייה הצמודים שהבליטו את גופה היפה וכך את כל בגדיה. היא נכנסה למקלחת והוציאה אנחת הקלה כשזרמו מים חמימים ונעימים.

"לפחות משהו נורמלי יש בחורבה הזאת" חשבה בראשה בזמן שנהנתה מהמים.

בזמן שהמים זרמו ונחתו על גופה היא נזכרה בכל מה שעזבה בישראל כדי להגיע לפה, וביניהם את רני שכה אהב אותה בלי שתשיב לו אהבה. ככה מלני הייתה אף פעם לא התאהבה ולא רצתה, היא לא האמינה באהבה. ורני שאהב כל חלק וחלק בה מכף רגל ועד ראש, אותו היא באמת חיבבה אך עדיין לא מספיק כדי להישאר איתו ולוותר על חלומה.

חלומה היחיד שהיה הכי חשוב לה בשלב זה של חייה, להתפרסם ולהצליח בתעשיית המוסיקה באירופה, זה כל מה שרצתה ושום דבר לא יעצור אותה. היא כתבה והלחינה שירים וכמובן ניגנה על רוז, הגיטרה הייתה אהבתה היחידה בחיים.

"יופי עכשיו נגמרים המים?!" נקשה בשינייה לאחר שהרגישה את המים הקרים שהחלו לרדת על גופה העירום וקטעו את ערעוריה.

היא יצאה מהאמבטיה ועטפה מיד את גופה במגבת לבנה.

"כבר היא נרדמה" אמרה בשקט כשראתה את דיאנה שכובה על המיטה בבגדיה.

 

חברי הלהקה הגיעו למלון השעה הייתה כבר חמש ורחציבדיוק. הם צעדו לכיוון המעלית כשלפתע הגיח ממנה פיטר.

"אתם עושים צחוק!?" צעד וצעק בכעס אליהם. שלושתם הסתכלו אחד על השני.

"אמרתי חמש! לא חמש וחמישה ובטח שלא חמש ורבע!ובטח ובטח שלא חמש וחצי!!!" המשיך לצעוק.

"כולה רבע שעה מה אתה לחוץ?" אמר בחוצפה מייקל.

"חצי שעה!! אתם צריכים להתכונן לראיון! זאת הבעיה, שחכתם שאנחנו לחוצים בזמנים?! יש הופעה מחר!" פיטר כבר נהייה ממש אדום מזעם. שלושתם נאנחו בכבדות.

"למה איחרתם בכלל?!" קולו כבר נרגע קצת.

"סיפור ארוך" השיבו כולם ביחד.

"שיהייה..ואיפה לעזעזל אדם?" אמר פיטר מחפש בעינייו את אדם שלא עמד ליד שאר חברי הלהקה.

"אצל שלי" אמר כריס בחשש מתגובתו של פיטר. מייקל נשמע צוחק למראה הזועם של פיטר.

"זה לא מצחיק!" פלט לעברו פיטר. "תתקשרו אליו ותעבירו לו שאם בעוד חמש דקות הוא לא פה, יהייה רע, מאוד מאוד רע!" אמר מדגיש כל מילה ומילה.

"לכו להתארגן כבר" המשיך בדבריו וצעד לעבר הלובי.

שלושתם נכנסו למעלית ועלו לקומה השישית, קומת הסוויטות שהייתה מוקדשת כולה אך ורק להם.

"אז אתה זוכר את התוכניות שלנו נכון?"ווידא מייקל אחרי שיצא מהמעלית.

"איזה תוכניות?" הסתקרן טובי.

"אנחנו יוצאים כולנו למועדון היום" הצהיר בחיוך מייקל.

"מגניב" אמר טובי מהנהן לחיוב ומחייך חיוך דיבילי הלא מתאים למראו הקשוח.

"אתה לא דופק ברז, נכון?" שאל מייקל לפני שפתח את דלת הסוויטה.

"אל תדאג לא יזיק לי להנות קצת" השיב כריס ונכנס לסוויטה שליד מייקל.

מייקל נכנס לחדר, פשט את הג'קט וזרק אותו על הריצפה עם שאר בגדים המבולגנים.

"מה את עושה פה?!"

 

 

 

 

 

מקווה אהבתם :]

יצא פרק ממש ממש ארוך :\

מחר פרק חדשדש!

 

אם אתם רוצים להיות קוראים קבועים תגידו לי.

ככה אני אוכל לעדכן אותכם כל פעם שיש פרק חדש.

 

אם תגיבו אני מבטיחה להחזיר P:

כמו ששמתם לב, החזרתי לכולם

 

אוהבת את כולכם

 

נכתב על ידי -קסם ורותם- , 30/12/2007 19:28  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 1!הידד D:


אני שמחה להתחיל סוף סוף את הסיפור.

חיכיתי לזה הרבה

 

אבל קודם כל, מה שלומכם?

איך עבר סוף השבוע?

מקווה שטוב לכולכם D:

 

משהו לא קשור,

מישהו יודע לעצב? הבלוג  זועק לעיצוב חדש.

 

החלטתי לא לשים תמונות של הדמויות.

לא התלהבתי מזה מההתחלה האמת.

אז אני נותנת לדמיון הפורע שלכם לפעול

 

תהנו מהפרק!

ומהסיפור החדש כמובן!

 

 


 

חלומות מתגשמים - פרק1

 

 

"ביי ביי ישראל" אמרה מלני כך שרק היא יכלה לשמוע, מביטה דרך חלון המטוס על השדה תעופה בפעם האחרונה.

"הצעד הראשון" חשבה לעצמה  "החלום שלי מתחיל להתגשם!".

"את מאמינה שבעוד כמה שעות נהייה בלונדון?" פנתה מלני אל דיאנה הישבה לידה.

"כן, עשינו את זה בסוף" חייכה דיאנה לעברה.

"די?" שאלה אותה מלני בשם החיבה שנהגה לקרוא לה מאז ומעולם.

"כן מל.." הפנתה דיאנה את מבטה חזרה אל מלני.

"את מתרגשת?" שאלה מלני המעלה חיוך על פניה, היא התרגשה כולה, מכף רגלה ועד ראשה.

"קצת" השיבה בחיוך.

"אני ממש מקווה שהיצור הזה לא הולך לשבת פה" אמרה דיאנה בקול, ספק מבוהל ספק צוחק. שתיהן הסתכלו על האיש הגדול ממדים שמתאמץ לעבור במעבר בין הכסאות.

"יופי" אמרה דיאנה באנחת הקלה.

"אוי, פיספסתי, זה c" נשמע קולו של האיש מאחוריהן.

"רק דיברתי" עיקמה את פרצופה דיאנה, מיד אחרי שהאיש התיישב לידה.

מלני פרצה מיד בצחוק מתגלגל לרגל מה שהתרחש.

"ומה את צוחקת?! תסבירי לי!" אמרה דיאנה בטון תקיף, לאחר ששמה לב לצחוקה של מלני.

"זה מגיע לך על כך שקראת לו שמן" אמרה מלני במאמץ והמשיכה לצחוק על חברתה. דיאנה לא השיבה ורק המשיכה עם פרצופה הכועס, מנסה להתרחק מהאיש שמעך את גופה ברגע שהתיישב.

"טוב דיי תפסיקי!" הרימה את קולה דיאנה.

"טוב טוב..רק אל תתרגזי" הרגיעה אותה מלני, וניסתה כמה שפחות להראות את צחוקה.

"אני עדיין שומעת אותך" אמרה דיאנה לא מתפעלת, היא הורגלה לחברתה.

"הנה זהו, הפסקתי!" אמרה מלני לאחר שהורידה את ידה מפיה משתדלת,לעצור את צחוקה. לא עברה שניה והיא שוב פרצה באותו הצחוק המתגלגל.

 

מלני הסתובבה לכיוון חברתה ומיד אחרי שראתה אותה ישנה מקופלת במצב שלא נראה נוח בכלל, המשיכה לשמוע את אותה המוזיקה המרעישה אוזניים ששמעה במשך כל החצי שעה שהם הספיקו להימצא במטוס.

תוך כדי שמיעת המוזיקה כתבה במחברת עם כריכה קשיחה בצבע כחול. היא המשיכה כך במשך שעתיים נוספות.

היא נראתה מרוכזת באותה המחברת הכחולה, שום דבר לא הפריע לה.

"סליחה!!!" האיש הישב ליד דיאנה פנה אל הדיילת והוציא את מלני מאותו הריכוז למשך שניה.

"מתי הארוחה תוגש?" נשמע שואל לאחר שהדיילת ניגשה אליו.

"איזה שמן רק על אוכל הוא חושב?! מסכנה דיאנה, איך היא נרדמה בכלל כשהדבר הגדול הזה תופס את כל המקום?.." חשבה לעצמה וציחקקה.

"עוד מעט" ענתה הדיילת בחביבות כמו כל הדיילות והלכה.

"טוב איפה הייתי? אה כן! חש קלות את גופה, לוחש באוזנה.." הקריאה לעצמה את שתי השורות האחרונות שכתבה.

"ליטף בקלות, לא זה לא נשמע טוב. ליטף ברכות את גופה, כן זהו! מעולה מלני!" מיד מיהרה לכתוב את השורה שחשבה עליה.

"מתי הארוחה?!" נשמע שוב קולו קוטע את מחשבותיה.

"כבר עבר הרבה זמן!"רטן האיש על הדיילת הנראת מאוסה ממנו.

"איזה שמן כולה חמש דקות עברו, אני אזרוק אותו מהמטוס! כל שניה מתי הארוחה מתי הארוחה!!" התעצבנה לעצמה.

"טוב..אז מה אמרתי? אה כן..ליטף ברכות את גופה, נישק.."

"אתם יכולים בבקשה להזדרז עם הארוחה?!" נשמע קוטע שוב את מחשבותיה.

מלני הרגישה את הכעס שהתפשט עליה באותו הרגע.

"אתה יכול להפסיק להיות כזה שמן?!" פלטה מלני לעבר האיש בכעס.

"אופס..יופי מלני, אמרת את זה בקול" מיהרה לכסות את פיה אחרי ששמה לב למעשה הפזיז.

"סליחה?!" התרגז האיש ברגע ששמע את מילותיה. "ילדה גסה שכמותך!"

"הוא נראה כמו עגבניה ככה." צחקה לעצמה למראה האיש הזועף  "לא דיי! את טיפשה! טיפשה! מלני רע!" ברקע הדיילת נשמעה צוחקת למראה מלני המשתדלת לא לצחוק בקול.

"אני אסתובב ואעשה כאילו לא שמעתי את מה שאמרת הרגע" אמר אותו האיש נעלב מעט.

"סליחה.." מילמלה. האיש רק המשיך להזעיף פנים.

"איך היא יכולה לישון?" שאלה את עצמה לאחר שהתבוננה בדיאנה הנראת כה שלווה, שלא התעוררה אפילו מהצעקות שנשמעו לפני שניה.

 

"אני חוזרת, אנא חגרו חגורות ותישבו זקוף" חזרה הדיילת בפעם המי יודע איזו.

"דיאנה, די! תתעוררי כבר די" אמרה מלני מנערת את חברתה בחוזקה, היא הורגלה כבר לכך שבשביל להעיר אתה היא צריכה להשקיע מאמץ לא קטן.

"מה קרה?" שאלה בקול מנומנם לאחר שפקחה את עינייה.

"אנחנו נוחתים" אמרה מלני בהתרגשות ואושר שלא ניתנים לפיספוס.

"את ממש מתרגשת אה?" אמרה דיאנה בחיוך למראה חברתה.

"איך אפשר שלא?" השיב בחיוך קורן מאושר. היא לא יכלה שלא לשמוח בזמן שהיא מתחילה להגשים את חלומה מגיל חמש עשרה. היא הקריבה דברים רבים על מנת להגשימו, וכעת כשזה כבר מתחיל להיות יותר מסתם חלום היא הייתה מאושרת.

שתיהן הזדקפו וחגרו את החגורות. מלני הביטה בחלונה לאורך כל הנחיתה.

"שלום לונדון" אמרה כך שרק היא שמעה וחייכה את אותו החיוך היפה שלה, חיוך המסגיר את כל השמחה שהיא הרגישה בתוכה.

 

"בוא כבר אנחנו מאחרים" אמר כריס לאחר שזרק על מייקל כרית.

"עוד חמש דקות.." השיב בקול ישנוני וצרוד מתמיד, מכסה את ראשו בשמיכה החמה.

"אין חמש דקות! קום כבר יא עצלן" צעק באוזנו של מייקל בניסיון להעיר אותו.

"אתה יודע שאתה ממש קרציה?!" אמר אחרי שקם על רגליו והתעורר סוף סוף.

"שמעת פעם על בגדים?אתה נראה מתקופת האבן כשרק בראו את האדם" התבדח כריס למראו הערום של מייקל.

"ככה נוח לי לישון, תתמודד" ענה בזמן שחיטט בין ערימת הבגדים שעל הספה.

"קדימה תתארגן מהר" מיהר אותו כריס.

מייקל נכנס לחדר האמבטיה ושתף את פניו לאחר דקות ספורות נכנס לאותה ערמת הבגדים והוציא מתוכה ג'ינס משופשף כהה וטישירט לבנה עם הדפס שחור. הוא התלבש במהירות וכבר לא היה באותם התחתונים בלבד שהוציא מהערמה. הוא התקרב למראה ובחן את מראו, סידר את שערו השטני המכסה חלקית את פניו.

"זהו, התארגנת?" שאל כריס מהספה שישב בה כל הזמן.

"כן" השיב ונעל את נעליי האולסטאר השחורות האהובות עליו.

"אני שמח, בוא כבר פיטר ממש כועס" אמר כריס והתקדם לדלת הסוויטה של מייקל, ואחריו גם הוא.

הם ירדו במעלית לקומה הראשונה, לאחר שיצאו מיד ראו שני נערים בלובי, ברגע שהבחינו בהם מיד התקדמו אליהם.

"סוף סוף חשבתי שנזדקן עד שתבואו" צחק אחד מהם, הנראה טיפה נמוך ובעל שער בלונדיני קצוץ.

"אוי שתוק אדם" סינן לעברו מייקל בקול מרוגז.

"אמרנו לך לא להשתכר אתמול" פנה הנער האחר הנראה גדול ושרירי עם תלתלים שחורים ארוכים על ראשו למייקל "ותפסיק עם המזג הקר הזה על הבוקר".

"טובי צודק, זה מתחיל להימאס" הצדיק אותו כריס.

ארבעתם פנו לדלת היציאה מהמלון היוקרתי בו שכנו. כאשר כמה צעדים בודדים הרחיקו בינם לבין אותה הדלת ניתן היה לשמוע את הצעקות והפלאשים מבחוץ.

"יאלה בואו" אמר איש מגודל עם מדים לשאר המאבטחים הלא נראים שונים ממנו.

הם יצאו מהדלת כאשר כל אותם המאבטחים מקיפים אותם.

 

 


 

 

מקווה שאהבתם :)

יוו באלי להגיע כבר לפרקים העסיסיים

 

אתם יודעים מה לא עולה כסף?

תגובות!

 


 

עריכה!

 

יוו אתם לא מבינים כמה אני שמחה מכל התגובות התומכות שלכם!

זה ממש שימח אותי לא ציפיתי לזה, באמת הפתעתם

אגב תיקנתי את טעות ה"טלטלים" הקטנה, תודה לחמודה שתיקנה אותי (:

זזתי להחזיר תגובות לכל מי שהגיב P:

 

אוהבת את כולכם 3>

 

אוהבת, קסם.

נכתב על ידי -קסם ורותם- , 29/12/2007 23:19  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

4,366
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-קסם ורותם- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -קסם ורותם- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)