סיפורים בהמשכים

-יאיי, פרק עגול -

לפני שניגש לפרק יש לי (קסם) משהו לשתף אתכם בו:

פתחתי פינה חדשה בה מופיעה המלצה על כותבת נהדרת,

אז מה גרם לי להמליץ עליה מלכתחילה?

[ההמלצה-  ayano_chi  (קישורקישור)]

יום אחד כשבדקתי תגובות כהרגלי נתקלתי בתגובה שמשכה את תשומת ליבי, המגיבה הייתה כל כך מקסימה וכל מילה ממנה נשמעה כמו ליטוף.

החלטתי לבדוק את העניין ואת הבלוג שלה- ראיתי שנכתב אצלה סיפור מתח. צחקתי. העובדה שמישהו מהאנשים צרי האופקים האלה בישראבלוג יכול להיכנס לנעליים כל כך גדולות מצחיקה אותי! (כן אני מכלילה את עצמי תחת קטגוריה זו אז אל תנפנפו לי שאני מרגישה נעלה ממכם)

נחשו מה? הופתעתי! הנעליים היו בדיוק במידה שלה והכישרון הזה יכול להכיל ארץ שלמה!

הייתי מגדירה את עצמי כפושעת אם לא הייתי מפרסמת אותה.

בואו נשים בצד את העובדה שהיא פצצת כישרון מתקתקת שמיועדת לגדולה, היא מקסימה, כל כך מקסימה שאני לא מפסיקה לומר 'מקסימה' ויוצרת את הרושם שאוצר המילים שלי לא מזהיר במיוחד או אפילו פחות.

התגובות שלה הן אלו שגורמות לשרירי הלסת שלי להיתפס, תנסו אתם להתמודד עם חיוך שלא עוזב אותכם אחרי תגובה שלה!

ו'גברת מקסימה' אין לך מה להודות לי, כל מה שנאמר פה הוא 100% אמת,

אני אף פעם לא אומרת משהו שאני לא מתכוונת אליו, וגם אם כן אז תאמיני לי זה לא נמתח לגבול 1000 מילים, השקר הקטנטן מסתיים במילה אחת.

עכשיו כולם להיכנס ולהנות מהסיפור המדהים שלה.

כשמגלים כישרון כזה אי אפשר לעבור הלאה בלי לקרוא את מה שהוא יוצר, התסכימו איתי?

כעת, אפשר לגשת לפרק ;]

מהפרק הקודם:

"כן.." השיבה בקול שקט. מייקל מיהר לשמוח והתקרב לנשקה, בדיוק כששפתיו כמעט ונגעו בשלה היא חסמה בידיה את שפתיו.

"כן..אני רוצה יותר מכל אבל אני לא יכולה. אנחנו לא נהייה ביחד מייקל. אף פעם לא נהייה ביחד." המטירה לעברו את דבריה, חותכת בהם את ליבו. פניו של מייקל השתנו כאחד,  כבר לא היה עליהם שום הבעת שמחה.

"נו איימי חכי רגע." הוא אמר ותפס בידה. "אני מצטער." הוא לחש והסתכל בעיניה.

"חבל שזה מאוחר מידי." היא אמרה, התנתקה מאחיזתו של כריס והלכה לכיוון היציאה משאירה אותו נואש ומתנצל.

פרק 30

"בוקר טוב." אמרה איימי ברגע שמלאני פתחה את דלת חדרה.

"בוקר אור." השיבה לה, משפשפת את עיניה ומנסה להתרגל לאור השמש המסנוור שנכנס דרך החלון.

"תתארגנו מהר ולכו לחזרה, פיטר מחכה לכם כבר באולם המלון." הודיעה לה איימי.

"אה?" הצליחה למלמל בין כל העייפות שנחתה עליה, עדיין לא ערה עד הסוף.

"לאולם עכשיו!" צעקה, גורמת לה להתעורר מיד.

"אוך, איימי, אל תצעקי על הבוקר." רטנה מלאני ואיימי בתגובה חרצה את לשונה ומיהרה להודיע לשאר הבנים על החזרה, חס וחלילה שיפסידו אותה ולא יהיו מוכנים להופעתם הערב.

'יואו. נו מה הופעה עכשיו? יש לי הרבה דברים על הראש גם ככה..לא! איך לעזאזל אני מדברת?! זה החלום שלי! הלהקה זה כל מה שרציתי ועכשיו אני אתן את כולי בשבילה. מטומטמת אגואיסטית שכמותי.'

היא הביטה במייקל שעדיין ישן כמו תינוק על הסמיכות שהספיקו להתבלגן מסידורם המוקפד, נראה כל כך שליו ושקט. 'ולחשוב שעוד כמה זמן הוא יתעורר ויתחיל לצעוק על כולם. יחזור למרירות התמידית שלו.' צחקה לעצמה.

"מייקל.." לחשה באוזנו וטלטלה מעט את כתפו, הוא זז בתגובה ומלמל משהו לא מובן תוך כדי שינה.

"צריך לקום.." אמרה בקול יותר גבוה אל תוך אוזנו.

"מה את רוצה?" אמר בקול מנומנם אך תקיף.

"יופי, תתחיל את היום במרירות." זעפה מלאני. "תתארגן, יש לנו חזרה באולם של המלון עוד מעט." אמרה במהירות ונכנסה לחדר האמבטיה. היא לא הייתה מסוגלת להישאר איתו באותו החדר אחרי מה שקרה בליל אמש, היא רצתה לחזור בעצמה ולומר לו 'כן' במקום ה 'לא' שקיבל ממנה באכזבה רבה, אבל היא ידעה שאסור לה.

לא עבר זמן רב והיא כבר יצאה עם מגבת לגופה מהחדר, קולטת בעיניה את מייקל שישב על הספה מוכן ומזומן מפסיק את כל עיסוקיו ברגע שמבחין בה עומדת מולו.

'חבל שהיא לא שלי. היא מדהימה, פשוט מדהימה.' חשב בעודו עובר בעיניו על גופה של מלאני בלי בושה. 'את כל כך שונה ממנה ואתמול כל כך הזכרת אותה שלרגע חשבתי שהיא זאת שישבה לידי.'

"תפסיק." סננה.

"להפסיק מה?" שאל בתמימות.

"לבהות בי, אתה גורם לי אי נעימות." אמרה, נעלבת מעט.

"ראיתי כבר הכל, אם את זוכרת." אמר בלגלוג אליו היה כה רגיל.

"היה כל כך גרוע שהעדפתי לשכוח." עקצה מלאני וחייכה חיוך מתגרה.

"אה כן?!" הוא קם ממקומו והתקרב אליה. "על מה מתערבים שנהנית מכל רגע ואת רוצה את זה שוב?".

"אתה יכול להמשיך חלום."

"למה לחלום כשאפשר לעשות." אמר ומיד התנפל עלייה בנשיקה, מקיף בזרועותיו את מותניה הצרות, מקרב אותה כמה שיותר לגופו ולא מרפה. ההרגשה בעיניו הייתה מדהימה, הוא הרגיש שהיא שלו ורק שלו.

"בוקר טוב נסיכה." אמר כריס בקול מתחנף והתיישב לידה על אחד מכיסאות הקהל שבשורה הראשונה.

"עוף מפה." אמרה בבוטות.

"נו דיי איימי, לא שלטתי בעצמי. את יודעת שאת חשובה לי, שנה אני רודף אחרייך, שנה שלמה! נראה לך שאני לא אוהב אותך כמו שלא אהבתי בחיים מישהי אם במשך שנה לא וויתרתי?" הוא הסתכל עליה עם מבט תמים ומתחנן, ממש כמו כלב רחוב המבקש חיבה.

"שנתיים וחצי אם לדייק." צחקקה ועל זווית פניה עלה חיוך קטן, כל המרירות נעלמה, היא התרככה וכמעט שכחה עד כמה פגע בה.

"אז את סולחת לי?" מיהר לשמוח.

"לא." השיבה.

"אז?"

"כריס, אני נותנת לך להוכיח לי את אהבתך. תעשה משהו שיפצה על כל מה שקרה ויגרום לי לחזור אליך. אם תצליח אני אסלח." היא אפילו לא טרחה לשמוע את תשובתו על כך ופנתה ללכת אל פיטר שבדיוק נכנס לאולם.

'איך לעזאזל אני אוכיח לה?!' שאל בראשו מנסה לחשוב על דרכים יצירתיות לקבל את סליחתה אך מוחו לא שיתף פעולה והרעיונות התנגדו לצוץ.

"אני בחיים לא אצליח לבד." מלמל כנגד שפתיו, מרכין את ראשו מטה בייאוש.

"במה?" נשאל על ידי שלי שבדיוק התיישבה לידו.

"אה..איימי הסכימה לסלוח לי." אמר ומיד המשיך כששם לב לחיוך שמקדים לבוא על פניה "אל תשמחי כל כך, אני צריך להוכיח לה במחווה רומנטי שאני ראוי לסליחה שלה. ואם להתחשב בכך שמדובר בי אז הסיכויים שהיא תסלח לי קלושים." אמר בעוד שמבט מדוכדך לא עוזב את פניו לרגע.

"נו מה הבעיה? אני אעזור לך." הצהירה בהבעה מרוצה.

"נכון! את בת." אמר ובקולו נשמע טיפת תקווה.

"נחמד לדעת, בחיים לא הייתי עולה על זה בעצמי." התלוצצה שלי.

"נו הכוונה הייתה שאת בטח תדעי מה ישמח אותה ומה היא תאהב, הרי את בת וכל הבנות אותו הדבר."

"אפשר להתווכח על המשפט האחרון אבל כן, אין לי בעיה לעזור לך." חייכה חיוך קטנטן.

"תודה שלי." אמר וקם לחבק אותה חיבוק מודה.

היה זה קולו של פיטר שגרם לשיחתם של שלי וכריס להיפסק ולכריס לעלות לבמה.

"איפה מייקל ומלאני?!" שאל ועיניו הצטמצמו מכעס כששם לב שרק שלושה חברי להקה על הבמה ועמדת המיקרופון ריקה וכך גם הצד הימני בו מלאני אמורה לעמוד.

בתגובה כל השאר הניעו את עיניהם לכיוונים שונים באולם, מתחמקים מלענות לשאלתו ורק גורמים לעיניו להצטמק עוד יותר מכעס.

"כנראה אף אחד לא טרח ליידע אותי שיש לי עסק עם חירשים אז אני אחזור על שאלתי שוב- איפה לכל הרוחות מלאני ומייקל?!"

השתיקה נמשכה בערך כשתי דקות שלמות בה שלושת הבנים ניסו למצוא תירוץ בראשם לחוסר הנוכחות של שני חברי הלהקה הנוספים.

פתיחתה של דלת האולם הצילה את שלושת הבנים חסרי האונים  מפיטר המעוצבן שנהייה אדום מזעם. פיטר שנא יותר מכל את האיחורים הבלתי פוסקים של חברי הלהקה ותמיד טען שזה מעיד על חוסר אחראיות, וכמו ששנא איחורים הוא שנא אף יותר חוסר אחראיות.

דרכה נכנסו מייקל ומלאני עם מבט מהוסס על פניהם, מחכים לתגובתו הלא נעימה של פיטר. להפתעתם הרבה הם זכו למבט נוקב בלבד ולהוראה לעלות לבמה ולהתחיל בחזרה.

"תסדרו את החולצות." לחש להם כריס מהצד וזכה למבטים חסרי הבנה מצידם של מלאני ומייקל.

"החולצות, הן הפוכות.  פעם הבאה תהיו יותר דסקרטיים."

"אתה רושם?" שאלה שלי והביטה בדף שהונח על השולחן ומולו כריס האוחז בעיפרון.

"רעיון מספר שלושים ושבע." אמרה ועצרה בכדי לתת לו זמן לכתוב את דבריה "לארגן מסיבה-"

"אולי דיי? אני בטוח שמכל הארבעים-"

"שלושים ושבע!" תיקנה אותו במהירות.

"טוב מכל השלושים ושבע רעיונות האלה אפשר למצוא אחד שאצליח לממש ואיתו לזכות בסליחה שלה." אמר בתחינה, מאוס מלכתוב שלושים ושבע רעיונות וכולם על אותו העיקרון בהבדל הפרט הכי קטן.

"טוב אם אתה מתעקש." וויתרה שלי ושאלה "איזה מהם אתה חושב שהכי יצליח?"

"אני לא זוכר את המספר, בכל זאת, ארבעים זה לא מספר קטן, אבל הרעיון שאני חושב שהכי תואם לאיימי הוא זה עם הארוחה." אמר ונגס בקצה העיפרון.

"דבר ראשון- שלושים ושבע, דבר שני- אין בעיה, נתחיל לארגן." הסכימה להצעתו. הרעיון השלישי באמת נראה הכי טוב והכי הגיוני למימוש.

"מה איתך ועם אדם, את לא רוצה לנסות לעשות משהו כדי שתחזרו?" שאל במעט התלבטות.

"לא. איתי ועם אדם זה יותר מסובך, הוא נפגע וכמו שאני מכירה אותו מחווה רומנטית וטיפשית לא תגרום לו לסלוח לי. זמן, רק זמן יגרום לו להתרכך." אמרה במעט עצב נזכרת באותו היום שברוב טיפשותה סירבה, אך זה נראה לה מאוד הגיוני באותו הזמן- הם רק בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, כל העתיד עוד לפניהם.

"חבל. שנתיים שלמות לא ראינו אתכם נפרד אפילו לא לרגע קט. תמיד הייתם מאושרים בלי בעיות, ממש זוג מהסרטים שהכל הולך לו בקלות." צחקק מעט.

"פשוט הייתה לנו שפה משותפת והבנו אחד את השני בצורה כמעט מושלמת." אמרה שלי וצחקקה גם כן, נותנת לזיכרון המתוק לשמח אותה ולא לשקוע בעצב על המצב הנוכחי, המצב בו הם לא אותו הזוג מהסרטים.

"את מתרגשת?!" שאל בהתלהבות כריס את מלאני שהרעידה את רגלה בעצבנות.

"מאוד." סננה מבעד שפתיה והמשיכה לכסוס את ציפורניה בליווי הרעדת הרגל בלחץ.

"וואי זאת ההופעה הראשונה שלך. בהצלחה." אמר אדם וטפח על שכמה, סוחף אחריו איחולי הצלחות מכולם.

אך מלאני רק המשיכה לשבת בלחץ ואף שריר פניה לא זז רק אותה ההבעה החוששת.

"אל תדאגי זאת תהייה הופעה מעולה." הרגיעה אותה כריס ומיהר לצאת מהחדר בטענה שהוא צריך קפה.

"מה שכריס אמר, תירגעי אין לך מה לדאוג. עכשיו אני חושב שאלך לדפוק כמה כוסות קפה בעצמי, בכל זאת, יש מערכת תופים שצריכה מישהו אנרגטי שיתופף עליה ותאמיני לי לא ישנתי טוב עם הכלומניקים האלה." אמר ומלאני צחקה מדבריו.

מייקל סובב את פניו אל מלאני והביט בה, מהסס אם להעלות את עלילות הבוקר שלהם או לא.

"מלאני." אמר במהרה לפני שיתחרט.

"מה?" שאלה באדישות, לא מפסיקה להרטיט את רגלה.

"בקשר למה שקרה בבוקר-"

"לא קרה כלום, סתם דחף. לא היה כלום.." אמרה בקרירות, דואגת להוריד אותו מהמחשבות שיצר לעצמו.

"את רוצה לומר שכל מה שקרה בינינו כלום?" שאל בתקיפות. 'גאד, למה לעזאזל אני נשמע כמו בחורה רגשנית?!'. "יודעת מה?! את סתם היית סטוץ, אומנם שנמשך שני לילות אבל רק סטוץ. נראה לך באמת כל מה שאמרתי היה אמת? אז רק שתדעי לך אז לא. הכל היה במטרה להשכיב אותך, בכל זאת בתור זיון את שווה משהו רק חבל שרק בתור זיון." אמר בקול חריף ומזלזל, פוגע בה בלי בושה.

"בן זונה." קראה בהתפעלות. היא התכוונה להמשיך ולהמטיר לעברו השמצות לא פחות פוגעות משלו אבל הודעה שצריך לעלות לבמה הפריעה לתכנוניה.

"בהצלחה!" איחלו אחד לשני כל חברי הלהקה, נרגשים ונלהבים שנייה לפני שיעלו לבמה ויתחילו את הופעתם.

לא עברה דקה וכבר הם התחילו בשירם הראשון מלאי שמחה והיפראקטיביים מתמיד, מנגנים מכל נשמתם ובמיומנות רבה מוסיקה נפלאה.

באמצע ההופעה מייקל תקע מבט במלאני, את אחד ממבטיו המזלזלים והמתנשאים. והיא בתגובה סננה בלי קול 'לך תזדיין' בבוטות. מייקל לא נשאר חייב והראה לה אצבע משולשת מאחורי גבו.

מלאני שהתרתחה עוד יותר הגבירה את נגינת הגיטרה לווליום גבוהה יותר. מייקל לא נשאר חייב ושר בקול רם יותר, עובר גם בגיטרה שלו את סאונד הגיטרה שלה שרק הגבירה את עצמה יותר כתוצאה מכך. הם הגבירו עוד ועוד מנסים להתגרות ולהתעלות אחד מהשניה עד שרק שתי הגיטרות וקולו של מייקל נשמעו בלי כל ציוץ קטן משאר הכלים שמאחוריהם עמדו חברי הלהקה עם הבעת בלבול על פניהם, לא מבינים מה שני אלה עושים לעזאזל.

"דיי כבר בן זונה!" צווחה מלאני והפסיקה את נגינתה אחרי קרב הכלים המייגע בין שניהם או יותר נכון- קרב האגו.

"אני בן זונה? את הזונה פה אם להזכיר לך." צעק בתגובה, עוצר את נגינת הגיטרה גם כן. שאר הכלים נפסקו להתנגן מזמן אחרי שמלכתחילה לא נשמעו בכלל, כך ששרר שקט באולם ורק צעקותיהם של מלאני ומייקל הפרו את אותו השקט המפחיד.

"אה כן? למה אני זונה בדיוק? כי שכבתי איתך!?" צעקה בזעם, שוכחת שהם באמצע הופעה עם אנשים סביבם שפיותיהם נפערו לרווחה.

"לא, את הזונה כי שכבת איתי וטענת שזה היה חסר רגש ומתוך דחף." החזיר לה וחייך חיוך מנצח, משאיר אחרי משפט כזה את מלאני המומה ואת שאר פיותיהם של הקהל להיפער אף עוד יותר ממה שהיו, יוצרים עיגול מושלם.

"שיט!" סיננו שניהם בו זמנית לאחר ששמו לב לכל המהומה והטעות שיצרו.

יצא קצת ארוך, בכל מקרה- מקוות שאהבתם (:

קסם ורותם.