פרק 29.
"את רוצה להיות איתי? לנסות לנהל מערכת יחסים אמיתית?"
"את רוצה להיות איתי? לנסות לנהל מערכת יחסים אמיתית?"
השאלה של מייקל הדהדה בראשה וחזרה על עצמה שוב ושוב בלי מעצורים. היא רצתה לעזוב הכל ופשוט לומר לו 'כן', בלי לחשוב על כל השאר. פשוט להיות מאושרת.
"למה אתה שותק?" התפרצה מלאני.
"מלאני..אנחנו לא יכולים.."
"אמרת שאתה מרגיש אליי את אותו הדבר! למה לעזאזל אנחנו לא יכולים?!"
"הרגשות זה לא מספיק. זה יכול לפגוע בלהקה, ואני לא מוכן ששום דבר יהרוס את הלהקה במיוחד לא סתם בחורה! "
"אתה קורא לי סתם בחורה?" היא הרגישה את המחנק בגרון והדמעות שמאיימות לפרוץ.
"לא התכוונתי לזה..אני רוצה שנמשיך להיות ידידים. חברים ללהקה זה הכל, אני בכלל לא בטוח שאני מרגיש אלייך משהו ששווה את זה, אני סתם נדלקתי עלייך כמו על כל בחורה. מצטער שזה יוצא ככה." אמר מייקל, אך הוא ידע טוב מאוד שהוא משקר.
"מלאני?" שאל בחשש כששם לב שהיא לא עונה.
"צא מפה!!" צרחה לפתע מלאני כשעיניה מלאות בדמעות יחד עם זעם ועצב מעורבבים יחדיו.
הזיכרון מאותו הלילה עלה לראשה, אותו הלילה בו מייקל כל כך פגע בה. 'הוא צודק, אנחנו לא יכולים לפגוע בלהקה. יש עוד גורמים שיכולים להיפגע מזה חוץ משנינו. חוץ מזה מי אמר שהוא לא יפגע בי שוב כמו שפגע? הוא דחה אותי בלי להרהר בכלל. הוא משתמש בי, הוא פשוט משתמש בי.' חשבה בעוד שדמעות בודדות זולגות מעיניה באיטיות ונוחתות על שפתיה.
הוא הביט בה, מקווה לקבל תשובה חיובית. סוף סוף הוא החליט להתוודות על כל מה שהוא מרגיש בלי לחשוב על ההיסטוריה ואהבתו הקודמת. 'קדימה תגידי כן. תגידי כן! אנחנו יכולים להיות מאושרים..פשוט תגידי כן..' הוא עצם את עיניו בחוזקה, מתכונן לתשובה שהולך לשמוע מפי הבחורה שיושבת מולו וכל כך מסעירה את ליבו בלי להתאמץ.
"כן.." השיבה בקול שקט. מייקל מיהר לשמוח והתקרב לנשקה, בדיוק כששפתיו כמעט ונגעו בשלה היא חסמה בידיה את שפתיו.
"כן..אני רוצה יותר מכל אבל אני לא יכולה. אנחנו לא נהייה ביחד מייקל. אף פעם לא נהייה ביחד." המטירה לעברו את דבריה, חותכת בהם את ליבו. פניו של מייקל השתנו כאחד, כבר לא היה עליהם שום הבעת שמחה.
"תעלי למעלה למיטה, כבר מאוחר." אמר באיפוק. חוסם את המילים שעמדו על קצה לשונו.
היא הביטה בעיניו- הן היו פגועות והרוסות, הוא נראה כל כך פגיע באותו הזמן, בדיוק כמו לפני כמה שנים- מתי שנשבר על ידי הבחורה שאהב.
"תפסיקי להסתכל עליי! אני לא רוצה שתראי אותי ככה!" צעק עליה, גורם לה לקפוץ אחורנית בבהלה.
בלי להוסיף מילה למה שכבר נאמר והספיק מעל ומעבר, היא קמה על רגליה ונשכבה על המיטה הגדולה, נותנת מבט אחרון במייקל שנשכב על הסדינים שעל הרצפה עם גבו אליה. היא לא ראתה את הדמעות שטפטפו על הסמיכות אף על פי שמייקל ניסה לעצור אותן בכל כוחו.
"הו אני לא מאמין שאני באמת עושה את זה." אדם סינן בזמן שהוא וכריס הלכו לחדרו של טובי.
כריס דפק קלות על הדלת ולאחר כמה שניות טובי פתח את הדלת, משפשף את עיניו בעייפות.
"כריס? אדם?" הוא שאל מופתע. "מה אתם עושים פה?"
"אנחנו..אה..חשבנו.. אולי נוכל לישון איתך?" כריס מלמל תוך כדי גירוד עורפו.
"מה?" טובי שאל מבולבל. "אני עייף ואתם מציקים. אז פשוט תגידו מה אתם רוצים ואני יחזור לישון."
"לישון איתך. בחדר. זאת אומרת.." כריס החל להסביר את עצמו.
"למה?" טובי שאל מגרד את מצחו.
"איימי זרקה אותי. ושלי ואדם רבו." כריס ענה שוב.
"לכו לישון במסדרון, אידיוטים." המטיר לעברם והתכוונן לסגור את הדלת.
"לא רגע!" עצר אדם ברגלו את הדלת שנייה לפני שנסגרה.
טובי הביט בהם באדישות, מחכה שיתחילו לדבר.
"אנחנו נביא לך..נביא לך..כל יום שוקולד! כן הנה, כל יום תקבל שוקולד, קילו שוקולד. מכל אחד." ניסה כריס לשדל אותו במבט ערמומי.
"טוב נו.. בואו." טובי אמר והם נכנסו לחדר.
"הוא כזה קל." לחש אדם אל כריס, ושניהם צחקו.
אדם הניח את המזוודה ליד הדלת, טובי נכנס למיטה ונרדם ולאחריו ישר כריס.
'אני לא מאמין שאני צריך לישון איתם..' אדם חשב ונכנס למיטה.
"אוף נו כריס זוז!" אדם דחף את כריס הצידה באמצע הלילה.
"תעיף את הבוהן שלך מהמרפק שלי!" התלונן כריס.
"תביא את השמיכה." סינן טובי ומשך את השמיכה. וככה זה המשיך כל הלילה...
איימי קמה בשש וחצי בבוקר בהרגשת עייפות מטרידה, נלחמת ברצון לחזור למיטה ולשקוע שוב בשינה עמוקה.
"אוף." סיננה לעצמה ונכנסה להתקלח. כאשר סיימה להתקלח התלבשה במהירות.
'רגע מה אני צריכה לעשות?' שאלה בראשה. 'להעיר את הבנים. ומלאני. וללכת לאסוף את פיטר.' הזכירה לעצמה. היא יצאה מחדרה לוקחת את תיקה ומפתחות המכונית ששכרה ביום הראשון להגעתם למלון.
"טובי.. קום!" היא אמרה ודפקה על דלתו. "טובי!" היא צעקה שוב ונכנסה לחדרו בעזרת המפתח הרזרבי ששכח אצלה.
"מה לעזאזל קורה פה?" היא שאלה כשראתה את שלושת הבנים ביחד במיטה ואת כריס וטובי חבוקים.
שלושת הבנים קפצו מיד. "מה..?" אדם שאל. "מה את עושה פה?"
כריס הביט בה מופתע אם אפשר לומר וטובי הסמיק מעט.
"אתה יודע כריס בחיים לא הייתי מנחשת עלייך שאתה בעניין של בנים." היא עקצה. "יכולת פשוט להגיד." אמרה ויצאה.
"פאק,פאק,פאק!" הוא צעק, יצא מהמיטה ולבש את חולצתו.
הוא יצא מחדרו של טובי רודף אחריי איימי. "איימי." הוא צעק. "איימי חכי שנייה! לאן את הולכת?" הוא שאל.
"להביא את פיטר. אתה יכול לחזור לעניינים שלך, כריס." היא סיננה בזלזול.
"נו איימי חכי רגע." הוא אמר ותפס בידה. "אני מצטער." הוא לחש והסתכל בעיניה.
"חבל שזה מאוחר מידי." היא אמרה, התנתקה מאחיזתו של כריס והלכה לכיוון היציאה משאירה אותו נואש ומתנצל.
"חצוף." סיננה איימי תוך כדי נסיעה. "כל כך חצוף." המשיכה "מצטער. הו לא! מאוחר מידי בשבילו." המשיכה לדבר לעצמה והגיעה לשדה התעופה. תוך כמה דקות חזרה למכונית כאשר פיטר יושב לידה ומזוודותיו בתא המטען.
'אני כועסת,אני כל כך כועסת.' היא חשבה בראשה.
"מה קרה את כועסת?" שאל פיטר כאילו קרא את מחשבותיה.
"הא?" היא שאלה מופתעת. "סתם." היא מלמלה.
"כריס הא?" הוא שאל שוב משאיר אותה פעורת פה.
"כן.." היא ענתה ופלטה אנחת ייאוש קטנה. "רבנו. הוא אמר שיש לו דברים יותר חשובים ממני." אמרה בקול חנוק. היא בלעה את הרוק, מנסה להרחיק את הדמעות והמועקה מעיניה. היא לא תבכה בגללו. הוא לא שווה אותה. יש לו דברים יותר חשובים ממנה? זה אומר שהוא לא שווה אותה.
"תבכי,זה בסדר." פיטר אמר, מניח יד על כתפה. איימי עצרה בצד. פיטר חיבק אותה והיא החלה לבכות.
"זה..ז.." היא החלה לגמגם. "זה פשוט שאני אוהבת אותו. והוא.. הוא איחר לפגישה שלנו, צעק עליי ואחר כך עוד אמר לי 'תשתקי,יש לי דברים יותר חשובים ממך." היא אמרה בזלזול.
"אני מבין שזה כואב. אבל הוא עובר תקופה לחוצה, את צריכה להבין." פיטר אמר ברוגע.
"הו לא ולא!" היא צעקה פתאום והתרחקה מפיטר. "כל הזמן אני צריכה להבין אנשים. למה לעזאזל אף אחד לא יכול להבין אותי? הוא אומר לי את הדברים האלה ואחר כך מצטער? זה לא הולך ככה, פשוט לא!" היא צעקה שוב,שתקה ומיד המשיכה "אז אל תגיד לי להבין אותו! כי אני צריכה שיבינו אותי לפעמים!" והמשיכה לנסוע.
"אני לא מאמין." אמר כריס והתיישב על המיטה המסודרת.
"אבל הרגע סידרתי אותה!" התבכיין טובי.
"טובי תעשה לי טובה, תפסיק להתבכיין. אנשים עוברים דברים יותר קשים ממך." הוא אמר בגועל.
"הו הבנתי אותך. תגיד, מה עם איזה תודה טובי הנדיב שנתת לנו לישון איתך בחדר?" הוא שאל כמעט בצעקה.
"אבל מה פתאום שתגיד תודה,אתה רק צועק." טובי צעק בדרמטיות ויצא בסערה מהחדר.
"הו גאד." סינן כריס לעצמו ושנייה אחרי אדם יצא מהמקלחת, מתיישב לידו על המיטה.
"חיים קשים הא?" שאל אדם.
"אתה לא מבין עד כמה.." כריס אמר "צעקתי עליה אתמול."
"מה כבר אמרת?" שאל אדם בחשדנות, הוא מכיר את כריס כשהוא לחוץ. הוא לא שולט במה שהוא אומר.
"שתשתוק ושיש לי דברים יותר חשובים ממנה על הראש עכשיו." כריס סינן בביישנות, לא מאמין שבאמת אמר את זה.
"אתה לא רציני." אמר אדם ועיניו היו פקוחות לרווחה. "אידיוט! מה פתאום אמרת לה את זה? היא לא תרצה אותך יותר בחיים!" הוסיף ושנייה אחרי טובי חזר לחדר.
"מה שכחת?" שאל כריס.
"שאין לי חדר אחר."
איימי ופיטר הגיעו למלון לאחר נסיעה שקטה ביותר.
"אני צריך חדר" ביקש פיטר מהמזכירה.
"אני מצטערת אדוני, אין יותר חדרים פנויים." אמרה המזכירה שכבר מאוסה מכל בקשות החדרים הרבות לאחרונה.
"מה פתאום אין חדרים?" צעק פיטר בדרמטיות. "איפה אני אשן?"
"אני מצטערת אדוני." אמרה המזכירה וסומק קל עלה על פניה.
"תישן עם טובי, הוא ישן לבד." אמרה פתאום איימי.
"נראה לך?" פיטר שלל ישירות.
"טוב אז תישן בלובי." אמרה והלכה.
פיטר הנואש רץ אחריה ולקח ממנה מפתח לחדרו של טובי, הוא עלה לחדרו של טובי ונכנס. הוא ראה את שלושת הבנים יושבים על המיטה ושותקים.
"אממ טובי..." אמר פיטר לאחר כמה מבטים מהבנים. "אני ישן פה." הוא אמר פתאום.
"מה?" צעקו שלושת הבנים.
"כן.. אין חדרים פנויים." אמר פיטר.
"מה פתאום?" התפרץ כריס. "אי אפשר אנחנו שלושתנו כאן בחדר."
"למה שלושתכם?" פיטר שאל מופתע.
"רבתי עם שלי." אדם אמר.
"רב-" כריס החל לומר אך במהרה נקטע על ידי פיטר.
"כן, כן רבת עם איימי.. היא אספה אותי משדה התעופה. שמעתי מה עשית לה." פיטר אמר ושלח לו מבט מזלזל.
"איך העזת לומר לה שיש לך דברים יותר חשובים, מה אתה אידיוט?!" פיטר נזף בו וכריס השפיל ראשו.
הוא ידע שהוא טעה, שהיא לא תרצה אותו יותר. הוא ידע שהוא היה טיפש.
חיבוקים חמים 
קסם ורותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-קסם ורותם-