אהלן 
רציתי שוב לומר שאני נורא שמחה מכל התגובות הנחמדות והתמיכה!
זה כל כך שימח אותי שמיד רציתי לשים לכן פרק חדש ;]
אני אוהבת אותכם כל כך 
יש עיצוב חדש לבלוג.
לדעתי הוא ממש יפייפה
תודה רבה לברוקן המוכשרת מ Design Islan (:
אתם מוזמנים לומר את דעתכם עליו ;]
תהנו מהפרק של היום 
חלומות מתגשמים- פרק 2
"הנה הן!" צעקה מלני בעודה מצביעה על המזוודות.
"יופי כבר חשבתי ששכחו אותן" נאנחה דיאנה בהקלה. שתיהן מיהרו לקחת את אותן המזוודות.
"רגע!" הוציאה צווחה חלשה מלני בעודה רודפת אחר המזוודה. "תעצרי מטומטמת!" המשיכה לרטון, מנסה לתפוס את המזוודה. היא לא שמה לב לשאר האנשים הצופים בצחוק על המראה הנוצר. "זהו הראתי לך מה זה" אמרה בניצחון לאחר שסוף סוף הצליחה לקחת את המזוודה.
"מה מצחיק?!" עיקמה את אפה לאחר שראתה את דיאנה צוחקת מהצד.
"את.." הצליחה להוציא מילה בין כל הצחוק שעצר בעדה.
במשך כל דרכם משדה התעופה בלונדון דיאנה לא הפסיקה לצחוק על מלני והיא מצידה זרקה כמה פרצופים זועפים בחזרה.
שתיהן מיהרו לתפוס את המונית הראשונה שראו. ברגע שהתיישבו מלני הושיטה לנהג דף עם כתובת.
"אין בעיה, אני יודע איפה זה" השיב לאחר עיון בפתק במבטא בריטי טיפוסי. שתיהן השיבו בחיוך.
"יופי אני גאה בכם. החזרה הייתה מעולה" אמר פיטר, מוחא כפיים.
ארבעת הנערים סיימו לנגן והניחו את כליהם על ריצפת החדר בעדינות.
"היית קצת צרוד היום" פנה פיטר אל מייקל "אבל עדיין הייתם מעולים, אתם מוכנים להופעה שתהייה מחר!" אמר פיטר מרוצה.
"הלהקה הזאת מאוד טובה" פנה אליו בשבחים האיש שעמד לידו.
"אני יודע לא סתם הם מצליחים ככה" אמר וחייך את חיוכו המרוצה. פיטר והאיש נראו ממשיכים לשוחח ביניהם על הלהקה ודרכים לקדמה.
"זה יכול להיות רעיון מעולה, אני צריך ליידע את הבנים, רק שלא בטוח הם יאהבו את הרעיון" נשמע פיטר אומר בחשש אחרי דיונים רבים.
"אני לא יודע מה איתכם אבל אני ממש רעב" הצהיר כריס לאחר שהניח את גיטרת הבס שלו.
"אני בעד ללכת לאכול פיצה במרכז" השיב מייקל לדבריו של כריס.
"אחלה רעיון" אמר טובי וליטף את בטנו קלות, מראה שהוא עצמו רעב.
"מה איתך אדם?" נשאל על ידי כריס.
"לא עזוב, אני אראה את שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון" אמר אדם והרים את גבותיו מספר פעמים.
"הבן אדם לא מסופקשבוע מאז שהיינו בצרפת" התבדח מייקל.
"נכון, ועכשיו כשחזרנו אני יכול להיות עם שלי" השיב אדם מרוצה.
"הבחורה מחזיקה אותך קצר, אה?" צחק מייקל ולבש את הג'קט השחור שלו.
"ככה זה כשיש חברה" השיב אדם לאחר ששם גם כן את מעילו.
"וזאת הסיבה שלי אין ולא תהייה" קרץ לעברו מייקל גאה בעצמו.
ארבעתם יצאו מהסטודיו וכך גם מהבניין עם כל שומרי הראש מקיפים אתם ועוצרים מהמעריצות הצורחות להתקרב אליהם. אחרי מאמצים רבים וכמה חתימות על הדרך הם נכנסו ללימוזינה השחורה.
"תוריד אותי אצל שלי היום" פנה אדם אל הנהג בבקשה, וההוא מיהר להשיב בחיוך ערמומי.
"ואותנו במרכז" אמר טובי בקולו הבס המותאם לגודלו הגדול והשרירי.
"אין בעיה חברה" השיב הנהג בחביבות, מציית לבקשותיהם.
לאחר כמה דקות פיטר נכנס למכונית.
"תוריד אותי במלון, יש לי כמה סידורים" ציווה ומיד הוציא את הסלולרי שלא נפרד ממנו.
"בחמש תהיו במלון" הספיק לומר לפני שענו מצידו השני של הקו.
"מה יש בחמש?" שאל מייקל את פיטר אך לא קיבל תשובה. פיטר המשיך לדבר בפלאפון מתעלם.
"הגענו למרכז" הודיע הנהג למראה הקניון הגדול.
"זה המלון?!" נדהמה לרעה מלני, "לא תיארתי אותו כל כך.."
"מגעיל" השלימה אותה דיאנה שעל פנייה התנוססה הבעת גועל זהה לשל מלני.
"טוב נו זה מה שהתקציב מאפשר בינתיים" אמרה מלני והתחילה לבחון לעומק את המקום מבחוץ. "אולי הוא לא כל כך גרוע מבפנים" ניסתה לעודד את דיאנה, אך מה שבטוח גם את עצמה.
שתיהן פתחו את דלת הכניסה למלון ונכנסו דרכה, דרך אותה הדלת שנראתה כמו אחת שעומדת להתפרק בכל שניה. הן מיד קלטו את הקבלה והלכו לכיוונה. מאחורי הדלפק ישבה אישה בעלת הבעה זועפת ולא מרוצה על פנייה, שקועה במחשב.
"שלום" פנתה אלייה מלני בחביבות.
"מה אתן רוצות?" אמרה הפקידה באדישות, לא מביטה לעברן.
"איזו סנובית, אני ארביץ לה" רטנה לעבר חברתה בלחש.
"יש חדרים פנויים?" שאלה מלני, החביבות ממקודם התחלפה במזג קר.
"כן" השיבה ממשיכה להתעסק עם המחשב.
"איך לא יהייה בחור המסריח הזה!" מילמלה מלני.
"אמרת משהו?" שאלה, וכעת הביטה לראשונה בבנות.
"לא, לא אמרתי כלום" התחמקה מלני.
"טוב אז אנחנו רוצות להזמין חדר לשניים" אמרה דיאנה בעודה בוחנת את המראה הזול של המלון.
"סוויטה?" שאלה הפקידה.
"לא ידעתי שבמלון הנטול כוכבים הזה יש גם סוויטות" המשיכה להתבדח לעצמה מלני.
"לא, רק חדר לשניים" אמרה דיאנה כששמה לב למלני שצוחקת, מסמת לה עם ידיה להפסיק.
"מיטה זוגית?" שאלה שוב באותה האדישות הפקידה.
"מה היא חושבת שאנחנו לסביות?! נו תראו אותה! אני באמת ארביץ לה!" חשבה מחשבות כעוסות לעצמה מלני.
"תנסי להסתיר את ההבעה המזלזלת הזאת כבר" גערה בה דיאנה, מנסה כמה שיותר ללחוש.
"טוב, היא מעצבנת אותי" לחשה לה בחזרה.
"מיטות נפרדות" ענתה דיאנה.
"הנה חדר מס' 302, קומה 4" אמרה הפקידה בזמן שהושיטה להן את המפתח.
"ממש טעים פה" אמר מייקל בזמן שאכל מהפיצה שלו.
"כן, גם סוף סוף יש לנו זמן פנוי" אמר כריס שמח על כך.
"אני מזמין עוד אחת, מישהו רוצה עוד?" שאל טובי לוקח את הביס האחרון.
"לא" ענו שניהם לשלילה.
"טוב אני רעב אל תסתכלו עליי ככה!" התגונן טובי מהמבטים של שניהם.
"כנראה חמש משולשים לא מספיקים" צחק מייקל.
"סתום.."סינן לעברו טובי והלך להזמין את המשולש השישי שלו.
"היום בערב אנחנו פנויים?" שאל מייקל את כריס, נוגס בפיצה.
"כן משמונה בערב" השיב לו, בפה מלא.
"אחלה! הולכים למועדון" הקדים מייקל לשמוח.
"זהו, בואו" אמר כריס כשכולם סיימו לאכול. ומיהרו לצאת מהכניסה האחרונית של הקניון.
"נקווה שאלו לא מעריצות" אמר טובי ברגע שהבחין בקבוצת בנות.
"אני עם כובע ומשקפיים שמכסים הכל אין מצב שיזהו אותי, וגם אתם אז תרגעו" השוויץ מייקל.
"מיייקל!!"
"טוביי תעשה לי ילד"
"כריסס אני אוהבת אותך!"
"מייקל אני רוצה אותך!"
"שיט רק דיברתי!!" נלחץ מייקל והחל לרוץ עם השאר לעבר היציאה.
"זה הכל בגלל הפה הגדול שלך" אמר טובי, מתנשף טותוך כדי ריצה.
"הכובעים והמשקפיים עשו עבודה נפלאה, בדיוק כמו שאמרת" ליגלג כריס על מייקל.
"פשוט תשתקו ותרוצו אם אתם לא רוצים להיאנס בידי חבורת בנות בנות 13!" צעק לעברם והמשיך לרוץ.
"כריס? הממ..כריס?" ניסה מייקל לחפש את כריס לידו.
"תמשיכו בלעדיי, תשאירו אותי למות פה לבד" התבכיין כריס שנפל בדרך.
"אידיוט" מילמל מייקל והמשיך לרוץ.
"לא באמת התכוונתי שתמשיכו בלעדיי! איי!! חיזרו לפה".
"זה זוועה!" התלוננה מלני בזמן שנשכבה על המיטה שבחדר, שלאורך כל הדרך חרקה.
"אין מה לעשות, נצטרך לסבול בינתיים" השיבה דיאנה לקיטוריה.
"המיטה חורקת, החלון בקושי נסגר, הארון עוד שניה מתפרק ורומס אותנו למוות, החדר הזה פשוט עלוב לגמריי!" המשיכה לקטר כאשר בוחנת עוד פרט בחדר ומיד שוללת לשלילה.
"זה לא כזה נורא" השיבה לה בקול מעוס דיאנה אשר שמעה את דבריה במשך כל הזמן שנמצאו בחדר.
דיאנה פרקה את מזוודותיה וזרקה בגד אחר בגד לארון המתפרק לטענת מלני.
"אני צריכה למצוא עבודה דחוף" אמרה, הפסיקה את הקיטורים הלא פוסקים על החדר.
"כן, כנראה גם אני" השיבה דיאנה ממשיכה לזרוק את בגדיה בבלאגן לתוך הארון.
"זה יסתדר לך עם לימודי הרפואה?" שאלה מלני, קמה מהמיטה והתבוננה במראה שתלויה ליד הארון.
"כן, אני אקח את הקורסים שבבוקר ובערב אני אעבוד" אמרה וזרקה עוד זוג מכנסיים לתוך הארון שהספיק להתבלגן כבר.
"לא חשבת על לקפל מסודר?" שאלה מלני בעודה מסתכלת על פעולותיה של חברתה.
"לא" צחקה דיאנה וזרקה זוג מכנסיים נוסף.
"אני מעדיפה לא להכניס את הבגדים שלי לפה, עדיף שישארו במזוודה ולא בארון המטונף הזה" טענה מלני בעודה ממשיכה לבחון את עצמה במראה. היא הייתה מרוצה מעצמה וידעה שהיא יפה. וכמובן שהיא צדקה.
"טוב אני אלך להתקלח אני מסריחה מהטיסה" הודיעה מלני ונכנסה לאמבטיה. היא תמיד הייתה מטופחת ומסודרת, דברשבטוח לא יכלה לסבול זה בלגן.
"יש פה בכלל מים חמים?" שאלה מלני סוקרת את החדר.
"צריך להיות" השיבה דיאנה ונשכבה על המיטה אחרי שזרקה את כל הבגדים שבמזוודה לארון. מרוב עייפות היא צנחה מיד.
מלני החלה להוריד את הגופיה האדומה שהייתה על גופה הדקיק, פשטה את מכנסייה הצמודים שהבליטו את גופה היפה וכך את כל בגדיה. היא נכנסה למקלחת והוציאה אנחת הקלה כשזרמו מים חמימים ונעימים.
"לפחות משהו נורמלי יש בחורבה הזאת" חשבה בראשה בזמן שנהנתה מהמים.
בזמן שהמים זרמו ונחתו על גופה היא נזכרה בכל מה שעזבה בישראל כדי להגיע לפה, וביניהם את רני שכה אהב אותה בלי שתשיב לו אהבה. ככה מלני הייתה אף פעם לא התאהבה ולא רצתה, היא לא האמינה באהבה. ורני שאהב כל חלק וחלק בה מכף רגל ועד ראש, אותו היא באמת חיבבה אך עדיין לא מספיק כדי להישאר איתו ולוותר על חלומה.
חלומה היחיד שהיה הכי חשוב לה בשלב זה של חייה, להתפרסם ולהצליח בתעשיית המוסיקה באירופה, זה כל מה שרצתה ושום דבר לא יעצור אותה. היא כתבה והלחינה שירים וכמובן ניגנה על רוז, הגיטרה הייתה אהבתה היחידה בחיים.
"יופי עכשיו נגמרים המים?!" נקשה בשינייה לאחר שהרגישה את המים הקרים שהחלו לרדת על גופה העירום וקטעו את ערעוריה.
היא יצאה מהאמבטיה ועטפה מיד את גופה במגבת לבנה.
"כבר היא נרדמה" אמרה בשקט כשראתה את דיאנה שכובה על המיטה בבגדיה.
חברי הלהקה הגיעו למלון השעה הייתה כבר חמש ורחציבדיוק. הם צעדו לכיוון המעלית כשלפתע הגיח ממנה פיטר.
"אתם עושים צחוק!?" צעד וצעק בכעס אליהם. שלושתם הסתכלו אחד על השני.
"אמרתי חמש! לא חמש וחמישה ובטח שלא חמש ורבע!ובטח ובטח שלא חמש וחצי!!!" המשיך לצעוק.
"כולה רבע שעה מה אתה לחוץ?" אמר בחוצפה מייקל.
"חצי שעה!! אתם צריכים להתכונן לראיון! זאת הבעיה, שחכתם שאנחנו לחוצים בזמנים?! יש הופעה מחר!" פיטר כבר נהייה ממש אדום מזעם. שלושתם נאנחו בכבדות.
"למה איחרתם בכלל?!" קולו כבר נרגע קצת.
"סיפור ארוך" השיבו כולם ביחד.
"שיהייה..ואיפה לעזעזל אדם?" אמר פיטר מחפש בעינייו את אדם שלא עמד ליד שאר חברי הלהקה.
"אצל שלי" אמר כריס בחשש מתגובתו של פיטר. מייקל נשמע צוחק למראה הזועם של פיטר.
"זה לא מצחיק!" פלט לעברו פיטר. "תתקשרו אליו ותעבירו לו שאם בעוד חמש דקות הוא לא פה, יהייה רע, מאוד מאוד רע!" אמר מדגיש כל מילה ומילה.
"לכו להתארגן כבר" המשיך בדבריו וצעד לעבר הלובי.
שלושתם נכנסו למעלית ועלו לקומה השישית, קומת הסוויטות שהייתה מוקדשת כולה אך ורק להם.
"אז אתה זוכר את התוכניות שלנו נכון?"ווידא מייקל אחרי שיצא מהמעלית.
"איזה תוכניות?" הסתקרן טובי.
"אנחנו יוצאים כולנו למועדון היום" הצהיר בחיוך מייקל.
"מגניב" אמר טובי מהנהן לחיוב ומחייך חיוך דיבילי הלא מתאים למראו הקשוח.
"אתה לא דופק ברז, נכון?" שאל מייקל לפני שפתח את דלת הסוויטה.
"אל תדאג לא יזיק לי להנות קצת" השיב כריס ונכנס לסוויטה שליד מייקל.
מייקל נכנס לחדר, פשט את הג'קט וזרק אותו על הריצפה עם שאר בגדים המבולגנים.
"מה את עושה פה?!"
מקווה אהבתם :]
יצא פרק ממש ממש ארוך :\
מחר פרק חדשדש!
אם אתם רוצים להיות קוראים קבועים תגידו לי.
ככה אני אוכל לעדכן אותכם כל פעם שיש פרק חדש.
אם תגיבו אני מבטיחה להחזיר P:
כמו ששמתם לב, החזרתי לכולם 
אוהבת את כולכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-קסם ורותם-