טוב נראה לי אני אפרוש, לא קוראים את הסיפור :\
אבל אני אסיים אותו בכל זאת..
היא התעוררה באיטיות, פקחה עין אחר עין, הסתובבה לצד ימין ואז לצד שמאל. "טום?" הוציאה ניקי במילמול.
"ניקי!! למה יצאת מהחדר?!" נשמע אותו הקול המוכר מקודם.
" אני..רק.." ניסתה שוב למלמל אך הכאב בראשה לא איפשר לה.
"לא משנה! עכשיו אני מחזירה אותך לחדר ואת לא יוצאת משם עד שאני משחררת אותך!" המשיכה האחות.
ניקי לא הקשיבה לה היא רק ניסתה לחפש בעינייה שוב את טום, היא הייתה בטוחה שראתה אותו.
"איפה..איפה הוא?" שאלה בהיסוס.
"איפה מי?" שמעה פתאום את אליזבת.
"טום.." קולה כבר היה פחות מהוסס.
"טום?..מי זה?" שאלה בחוסר הבנה.
"הוא היה פה.." המשיכה ניקי בטוחה בעצמה.
"לא היה פה אף אחד חוץ ממני ומהאחות" הסבירה אליזבת.. "אה כן והמורה למוזיקה".
"אני בטוחה.." ניקי עדיין לא השתכנעה.
"שניה! את מתכוונת לנער עם העיניים התכלת והשער הפרוע?" נזכרה בין רגע האחות.
"כן!" קיפצה ישר והתיישרה.
"הוא הלך לפני שהתעוררת..ולפני שחברתך באה" הסבירה כנזכרת.
"אה.." ניסתה לא להראות את החיוך שעלה על פנייה, היא ידעה זאת והרגישה שהוא היה פה. היא שמחה שהיא לא דמיינה.
ניקי הייתה שקועה בספר שלקחה מהסיפרייה, כבר יומיים היא קוראת אותו רצוף. מילא שום דבר אחר היא לא יכולה לעשות בזמן שהיא שכובה במיטה. המכה בראשה השפיע נורא והאחות ציוותה עליה כבר יומיים לנוח.
"אני אוהב אותך..לא משנה מה יקרה תמיד נשאר יחד." היא קרה את המשפט שנאמר מגיבור הספר. משפט זה גרם לה להיזכר מה היה ברגע שהתעלפה. את המבטים המצטלבים ביניהם, את ידו העוברת על שערה הבלונדיני ומלטפת אותו ברכות, את ראשו מתקרב טיפה ועוד טיפה וראשה מצטרך למגע ביניהם מתקרב לאטלאט.."אוף אם היא לא הייתה נכנסת!!" נזכרה בג'סיקה 'מלכת השכבה' שהפריעה לאותו הרגע ביניהם באותו היום שנתקלה בבריאן והתעלפה. דפיקה בדלת קטעה את חוט מחשבותייה. "פתוח" צעקה לעבר הדלת מהמיטה.
"היי לך פצועה חמודה שכמותך" חייכה אלייה סאלי.
"היי" השיבה בחיוך.
" אז..איך את מרגישה היום?" שאלה, התיישבה לידה במיטתה.
"יותר טוב! אני לא מבינה למה האחות הזאת לא משחררת אותי!" אמרה בליגלוג.
"את רוצה להתעלף פעם שלישית?" צחקה סאלי.
"לא, כנראה.." צחקה גם כן.
"רגע, מה היה בכלל אחרי שבריאן הביא אותך לחדר באותו היום? בפעם הראשונה שהתעלפת.." שאלה בפתאומיות אחרי שנזכרה.
"אה..היינו כל כך קרובים, הרגשתי את נשימותיו עליי, ליבי פעם כל כך חזק..הרגשתי שאני עומדת לאבד את הכרה שנית.." סיפרה במבט מאושר וחולמני.
"ורגע התנשקתם?!" הסתקרנה בהתלהבות ממה שהרגע סופר לה.
" לא..כמעט. פשוט ג'סיקה החליטה להיכנס ולחפש את אליזבת פתאום" את המבט החולמני היא החליפה במבט מזעיף פנים.
"אוף..חבל!" הצטרפה אליה גם כן סאלי.
"כן..זה היה רגע קסום כזה.." המשיכה באותו המבט החולמני שוב.
"נכון, גם בריאן כזה חמוד!" חייכה סאלי.
"בריאן?" נדהמה ניקי.
"נו כן..עליו דיברת, לא?" על פנייה ראו שהיא מבולבלת לגמריי.
"לא!!" הרימה את קולה פתאום.
"אז על מי?" סאלי הייתה מבולבלת ממקודם.
"טום!!" ירתה אליה.
"טום?!" נדהמה סאלי.
"כן! טום!" חזרה על דבריה.
"רגערגע! אבל בריאן הוא זה שהביא אותך, לא טום!" סאלי לא הבינה מה קרה והייתה מבולבלת אף יותר.
"כן..אבל אחרי שבריאן הלך טום בא, הוא שמע שהתעלפתי" הסבירה ניקי.
"אה.." עכשיו היה לה יותר מובן.
"ושניה, מי זה טום?" צחקה סאלי.
"אה..לא סיפרתי לך?" השפילה את פנייה.
"לא! ספרי מיד!" חייכה אליה חיוך מסוקרן.
"טוב..אז טום הוא..."
היא התבוננה בחלון. הלילה היה כה יפה. הרוח הנושבת על העצים ומזיזה אותם מצד לצד, הפנים המאירים אור חלש חלש התורם לאווירה השקטה. הירח הבולט והמלא שהיה באותו הלילה.
"אך..כמה שהחיים יפים" חשבה לעצמה, נהנת מהנוף היפייפה בחלון חדרה. הלוואי והכל היה מדהים ושקט כמו הלילה..חשבה לעצמה.
"מעניין מה טום עשה בחדר המוסיקה כשהתעלפתי.." חשבה מחשבה שונה לפתע, צצה לה משום מקום.
"הוא כל כך חמוד..אך אנחנו רבים כל הזמן" ציחקקה לעצמה.
"וגם בריאן..שהוא כלכך יפה ובוגר, ובגללו אני נהנת כל כך ממסדרי הנוכחות בבוקר ובערב.." חלמה לעצמה..
"רגע! מסדר הנוכחות!" מהר קמה מאדן החלון שאהבה לשבת עליו כה הרבה ולהנות מהתופעות השונות שראתה מהחלון.
היא ניגשה לארון מהר הוציאה את בגדיה, התלבשה במאמץ לא לגעת בתחבושות שעדיין אחרי שלושה ימים על ראשה. שמה את נעלייה ויצאה החוצה. היא הלכה בהליכה הכי מהירה שלה. עברה את מסדרון המגורים, את חדר הכניסה של בית הספר, היא הלכה במסדרון צר שהוביל לאולם הראשי. פתחה את דלתות האולם, ניסתה כמה להרעיש שפחות. ברגע שנכנסה כל העיניים הופנו אלייה ואז תוך שניה חזרו אל בריאן וקיילי שעמדו על הבמה והעבירו הודעות שונות לתלמידים מולם.
"אנחנו פה" הרימה את ידה אליזבת.
ניקי הרגישה מאחוריה יד הנוגע בכתפה "חיפשתי אותך.."
תגיבו =]
קסם.