סיפורים בהמשכים

שלום לכם :]

חחח נראה לי שרק קרן נכנסת לפה ורק היא קוראת XD

אבל עדיין אני נהנת לכתוב את הסיפור אפילו שאני לא כל כך מוכשרת. לא נורא תתמודדו.

הסיפור קצת בלי אקשן אז אני מנסה להוסיף.

וגם להאריך את הפרקים. הם יוצאים קצרים ומעצבנים.

-תהנו-

פרק 8:

היא שיפשפה קלות את עינייה, ניסתה להתעורר. מילמלה בשקט "מה את עושה פה?".

"יש לי משהו ממש דחוף לספר לך!" אמרה ברצינות רבה.

ניקי הסתכלה ימינה לכיוון השעון שעל שידתה, "ב4 לפנות בוקר?" אמרה.

"כן..אני יודעת שממש מאוחר. פשוט זה לא יכול לחכות!" אמרה, וחיכתה שניקי תקום ממיטתה.

"בסדר.." אמרה, וניסתה להתיישר. "אז קדימה, ספרי.." המשיכה, היא נהייתה סקרנית. "מה בקי רוצה ממני עכשיו" חשבה לעצמה.

"תהיו בשקט!" מילמלה מתחת לשמיכה אליזבת.

"עזבי.." אמרה בחרטה בקי, המשיכה "אני אספר לך אחרי זה!".

"אבל.." אמרה ניקי, לפני שהספיקה להמשיך בקי יצאה בריצה מהחדר.

"טוב, זה היה ממש מוזר" חשבה לעצמה, אם היא לא הייתה עייפה מדי היא הייתה ממשיכה לחשוב על זה, אך השעה המאוחרת לא עזרה לה.

"כבר 8:00!" "נשאר לי עוד חצי שעה לשיעור" קמה בבהלה אחרי שהביטה בשעון.

היא הסתכלה מסביב, חברותיה כבר לא היו בחדר. "בטח הלכו לאכול" הסיקה לעצמה.

ניקי נכנסה לחדר האמבטיה. ציחצחה את שינייה ושתפה את פנייה בקפידה. היא ניגשה אל הארון "אוף, נקווה היום אני לא אתקע הרבה זמן" צחקה לעצמה.

היא הוציאה ג'ינס וחולצת טישירט נחמדה. התלבשה במהרה וסידרה את שערה. התאפרה מעט כמו תמיד ואז יצאה מהחדר מוכנה ומזומנה.

"אני לא מספיקה לאכול.." אמרה לעצמה אחרי ששמעה את קירקור הבטן שלה. היא צחקה לעצמה "נקווה שהיא תשתוק".

פתאום משום מקום היאנזכרה במה שקרה בלילה ב 4 לפנות בוקר. "בקי!" אמרה בפתאומיות. "מעניין מה היא רצתה..ולמה היא בכלל לא סיפרה" חשבה בסקרנות.

היא הרגישה פתאום נגיחה בגופה, ובשניה היא מצאה את עצמה נפולנ על הריצפה. היא החזיקה בראשה, במקום שקיבלה מכה.

"אני נורא מצטער!" שמעה קול מעליה.

"זה..ב.." אמרה כשעדיין החזיקה את ראשה. הכאב היה גדול מדי שבלי לשים לב הכל סביב נהייה שחור ודממה הציפה אותה.

"היא נושמת?"

"כן..היא רק איבדה הכרה"

"את בטוחה? היא לא זזה!"

"כן אני בטוחה.."

"רגע! היא פותחת עיניים.."

"ניקי, את שומעת?"

"שתקו שניכם! תביאו לה להתעורר".

ניקי פקחה במאמצים את עינייה, הכאב מהמכה עדיין הורגש לצערה. היא ראתה מולה במטושטש את אחות בית הספר, בריאן וסאלי.

היא לא הבינה מה קרה ולמה היא פה פתאום כאשר לפני שניה היא צעדה במיסדרון.

"את בסדר ניקי?!"

"את בסדר?..אני מצטער שנתקעתי בך!"

"כדאי לך! היא התעלפה בגללך"

"אמרתי לכם לשתוק נכון!?"

"חמודה, את בסדר?" שאלה אותה אחות בי הספר אחרי שהעירה לשניהם.

"נראה לי.." אמרה, ניסתה לקום ולהתיישר למצב ישיבה.

"מה עם הפצע שלך?" המשיכה לשאול אותה האחות בזמן שבריאן וסאלי הסתכלו בריכוז.

"כואב?" ציחקקה ניקי למרות הכאב שהרגישה.

"אני שמחה שאת אופטימית חמודה! רק שלא אני זאת שאיבדתי מלא דם" אמרה האחות.

"כן, חשבתי שאת מתה!" אמר בריאן.

"להלחיץ אותה זה לא חכם במיוחד.." אמרה סאלי בפרצוף מיואש.

"מצטער..אני זה שנתקלתי בך" שינה את הבעתו המבוהלת מקודם להבעת פנים מצטערת.

"אני סולחת.." חייכה.

"ממש נבהלתי כשסיפרו לי שאת פונה!" אמרה סאלי, חיבקה אותה.

ניקי צחקקה והשיבה "אני עדיין לא מתה או משהו..זה לא כזה גרוע".

"זה מספיק גרוע כדי שתנוחי במשך כל היום ומחר על הבוקר תבואי לבדיקה.." המשיכה "ואל תורידי את התחבושת מהראש ותנסי לא להרטיב אותה".

"הבנת?" שאלה האחות כדי לוודאות שניקי הבינה אותה.

"כן..הבנתי!" אמרה וקמה מהמיטה.

"וואו.." אמר בריאן כשתפס אותה בדיוק לפני שכמעט נפלה שוב.

"אה כן ושכחתי לומר לך שתהייה לך סחרחורות בהתחלה" אמרה האחות.

"אני אעזור לך ללכת לחדר שלנו" אמרה סאלי.

ניקי נשענה על סאלי והן התחילו להתקדם אך פתאום סאלי אמרה בהפתעה "אוי לא!".

"מה קרה?" שאלה ניקי, לא הבינה מה קרה פתאום.

"שכחתי שיש לי שיחה עם המנהלת.." המשיכה "מצטערת אני לא יכולה ללוות אותך, אני חייבת לעוף".

"רק שאניצלא רוצה לעזוב אותך.." הצטערה סאלי.

בריאן העביר את ניקי מסאלי על עצמו והשעין אותה עליו. "זה בסדר..אני אדאג לזה.." חייך.

"אני לא מאמינה.. אני לא מאמינה" חזרה ניקי לעצמה שוב ושוב. "אני פשוט לא מאמינה שזה כמעט קרה.."  היא נראתה כראתה מלאך היורד משמיים.

היא העלתה את זיכרונותיה ממה שקרה בחדר לפני 5 דקות בדיוק. איך שמבטיהם הצטלבו, והדממה שצצה לה ביניהם.

הם דיברו ביניהם, אך לא במילים אלא במבטים האמרו הכל יותר מהמילים עצמם.

"האודישן!" צעקה בהפתעה מוחלטת לא קשור למחשבותיה הקודמות.

" אני חייבת לחשוב על שיר שאני אשיר.." היא ניסתה להעלות בדעתה שירים שהיא זוכרת.

"כן הוא מושלם!" חייכה חיוך מרוצה. "עכשיו רק נשאר לחפש את הגיטרה..".

ניקי הביאה עם הגעתה את הגיטרה שלה, את הגיטרה שהיא לא נפרדה ממנה ושכחה ממנה מכל המעבר הזה.

היא ניסתה להיזכר איפה היא שמה אותה. בדקה מתחת למיטה, מתחת לשולחן, בפינות החדר, ליד החלון.."איפה היא?!"

דלת החדר נפתחה. ניקי מיד נלחצה, היא חשבה הוא חזר, ליבה פעם בחוזקה..פרפרים הציפו אותה מבפנים. היא הייתה בטוחה שזה הוא.

"היי לך!" נשמע קול ברגע שהדלת נסגרה.

"אה..זאת רק את.." אמרה, מיד הרגישה אכזבה, זה לא מי שהיא ציפתה.

"מזאת אומרת? למי חיכית?" צחקה אליזבת.

"סתם לאף אחד.." שיקרה לה.

"טוב.." אליזבת העדיפה לא להתעמק בזה יותר מדי. המשיכה בטון מודאג "שמעתי שהתעלפת!".

"אה..כן." השיבה לה.

"אל תדאגי אני בסדר עכשיו" חייכה.

"אני ממש שמחה! ממש הבהלת אותי" חיבקה אותה חיבוק חזק.

"עכשיו את תמחצי אותי ובאמת נצטרך לדאוג" צחקה ניקי.

"מצטערת.." צחקה גם כן.

"דרך אגב, מה עשית מתחת למיטה?" גיחגחה על המצב שמצאה את ניקי כאשר נכנסה.

"אה..זה.." אמרה, חייכה חיוך תמים "רק חיפשתי את הגיטרה שלי.." "דרך אגב, ראית אותה?!" שאלה.

"אה כן!!" נזכרה פתאום.

"איפה היא? אני מחפשת אותה שעה!" אמרה, שמחה מהידיעה.

"בארון" חייכה "שמת אוהת שם ביום הראשון".

"אוף לא הולך לי עם השיר הזה.." רטנה לעצמה ניקי. שעתיים עגולות היא ישבה על אדן החלון וניסתה לחזור על השיר שבחרה.

"בחירה שגויה" חשבה עצמה. היא חששה, איך היא תמצא עכשיו שיר בחצי שעה, חשבה לעצמה.

ניסתה לחשוב ולחשוב על איזה שיר היא תשיר באודישן שקרב ובא. "כנראה אני אשאר עם השיר הזה" התעצבה "אין לי ברירה".

היא החזירה את הגיטרה למקומה, סגרה את הנרתיק וקמה לעבר הארון. לקחה ג'קט, פתחה את הדלת ויצאה מהחדר.

היא התחילה להתקדם כשהגיטרה על גבה בנרתיק השחור שלה. בצעדים איטיים הלכה עד שהגיעה לחדר המוסיקה.

ניקי הציצה בשעונה, השעה הייתה 4:48 "עוד מעט 5:00" אמרה לחוצה. אף פעם ביטחונה לא היה עצום במיוחד, תמיד חששה להופיע, פחד במה קטן בחייה תמיד נמצא וממנו לא נפתרה.

"תקחי את עצמך בידיים.." שיכנעה את עצמה "תשכחי את מה שפעם קרה..זה עבר".

"זה עבר..זה עבר.." זה עבר.."

"הוו, ניקי" קרא לעברה המורה למוזיקה מיד אחרי שאזרה אומץ ונכנסה.

"את מוכנה?" שאל בחיוך מלא ציפייה.

"כן..אני חושבת" אמרה, בהיסוס מוחלט.

"אז קדימה! לא נבזבז זמן..תעלי ותבצעי את השיר שלך" האיץ בה בחום מלא.

"זה עבר..זה עבר" מילמלה בשקט בשקט לעצמה, היא התקדמה לכיוון הבמה הקטנה מול כיסאות. עלתה במדרגות, מדרגה אחר מדרגה.

התיישבה על כסא באמצע הבמה. הושיטה את ידה לנרתיק השחור והוציאה את הגיטרה. החזיקה אותה כמו תמיד, כמו שהתרגלה.

"כן..תתחילי.." אמר המורה אחרי 5 דקות של דומיה, שניקי לא זזה ולא דיברה.

"אה..כן.." התעוררה מיד.

"השיר שבחרתי הוא.." לפני שהספיקה לסיים שוב הכל נהייה שחור ואותה הדממה המוכרת מלפני שעות בודדות הציפה אותה.

מקווה שאהבתם,

קסם =]