המתנתי בציפייה דרוכה ובהתרגשות רבה לאלבומו החדש של אהוד בנאי. בנאי אינו מרבה להוציא לאור אלבומים, אבל כל אחד מהם אלבום מופת. מדובר באמן שכבר נושק לגיל 58 ובסך הכול הוציא לאור 11 אלבומים. אם נשווה את זה לשרית חדד, (שהיא בסך הכול בת 32, והוציאה לאור כבר 20 אלבומים) הרי נראה שבנאי לוקח את הזמן, אך האם האיכות גוברת על הכמות? לדעתי כן.

האלבום כולל 14 רצועות, מתוכם 13 שירים ורצועה מוזיקלית אחת. אומר כבר עכשיו, רסיסי לילה הוא אלבום משובח, יחד עם זאת אין מדובר באלבום שופע להיטים. צריך להאזין לשירים מספר פעמים כדי לספוג ולקלוט אותם. אהוד הוא אחד מכותבי הטקסטים הטובים ביותר, אם לא ה...השיר הראשון שיצא לתחנות הרדיו – אני הולך – אינו הלהיט האולטימטיבי לרדיו. מדובר בשיר ארוך מאוד, קרוב ל 6 דקות. השיר אינו נכנס למסגרת של להיט של שלוש וחצי דקות. יחד עם זאת, הבשורה הטובה היא שבכל זאת אנשים מאוד אהבו את השיר, אשר כבש את מצעדי הפזמונים, הן בגלגל''צ והן ברשת גימל.

היצירה עמוקה, אפשר להתייחס למילים ברובד הראשוני,  "הרופא אמר טוב ללכת כל יום קצת." המחבר מתאר באופן ציורי ועמוק משהו שכולנו עושים כדי לשמור על כושר – הולכים ברגל.  אך הטקסט עמוק הרבה יותר מזה. "אני הולך כך לפחות שנות אלפיים" השיר כבר מקבל משמעות רחבה יותר. אולי המשפט החזק ביותר בשיר הזה שממחיש את הרבדים של הטקסט -   "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום" זוהי דוגמה מצוינת למשפט שמתאר באופן ציורי את המחבר שמתגורר ברמת גן-גבעתיים, לא רחוק מגשר ההלכה. הוא הולך ברגל מגיע לגשר ההלכה, ומתבונן לעבר דרך השלום (על דרך כביש איילון). זהו הפירוש הראשוני למשפט הזה. אך מעבר לכך קיים סאבטקסט עמוק יותר. ההלכה מייצגת את הדת ואת הכיפה שהמחבר חובש לראשו, האמונה שהוא נושא בליבו, מחפש את דרך השלום, מדבר על  גשר אל השלום בינינו לבין שכננו, ובינינו לבין עצמנו.

"אני ילד קטן בערבות רמת גן" כותב בנאי בשיר "משורר וילד" ללא ספק בנאי הוא המשורר המודרני הגדול ביותר שיש לנו בימנו, ואנו צריכים לשמור עליו מכל משמר.

ככל שהאזנתי לאלבום הזה יותר, כך הלכתי ונשביתי יותר ויותר בקסמיו. אחרי מספר האזנות כבר גיבשתי דעה מוצקה שמדובר באלבום מקסים, באבן יקרה נדירה במחוזותינו. ניכר שבנאי נרגע עם השנים (אולי זה מההליכה ברגל?)  אין זוהי שירת זעקה כמו בעיר מקלט (שזה היה נפלא בזמנו), אלא שירה בוטחת שלווה וכובשת, כזאת שנעים מאוד להאזין לה.

"אבן ספיר" הוא שיר מלא געגועים לאהבה ישנה בלתי מושגת ובלתי אפשרית. קשה שלא להבחין בהשפעות האמריקניות, עד שנדמה שזה שיר אבוד של בוב דילן שתורגם לעברית.

"מעשה בארבעה" מסגיר את התעניינותו של בנאי בקבלה. רעיון השיר מבוסס על סיפור בתלמוד הנקרא "ארבעה נכנסו לפרדס". הפרדס הוא תורת הסוד הנסתרת.

"רגעי קסם" – הוא שיר קצבי המספר על זוג נאהבים בתקופת מלחמת השחרור (מן הסתם לא סיפור אוטוביוגרפי, בנאי היה אולי בן 5 בתקופה זו). או שאולי כן אוטוביוגרפי, אלא שבנאי רק קצת מבלבל אותנו בזמנים.

"שיר זמני" – שיר רגוע ושקט (באווירה המוזיקלית שלו  מזכיר את השיר "כלבים משוגעים").

"ר''ג גבעתיים" – שוב נוגע בנאי במקום בו הוא מתגורר בשנות בגרותו (שנות ילדותו היו ברחוב האגס אחד בירושלים). ושוב הגעגועים "פעם היו כאן פרדסים היו עצי זית." המשפטים ציוריים וכובשי לב "ירח קדמון מכשף את הסלעים."

"כמו ציפור שרה" הוא דואט בין אב לביתו. האב המצפה לשובה, ודואג לשלומה, והבת שמטיילת (בהודו) ונהנית מהחיים, חופשיה מדאגות. נשמע שהלחן מושפע ממוזיקה הודית, עד שמתברר שאכן מדובר בלחן הודי.

"פרפרי הקצב" הוא אולי השיר הקומוניקטיבי ביותר בדיסק, מכיוון שמדובר בשיר בעל קצב פנימי מהיר, קליט מאוד. הפעם חורג בנאי ממנהגו לכתוב טקסטים ארוכים, ומסתפק בטקסט קצר שכולל אך ורק 24 מילים. שיר מקסים.

ב "מפתח הלב" אפשר ממש לדמיין את בנאי בתוך השיר. "לבדו הוא בוואדי בגיטרה פורט, בשקט בשקט כשהלילה יורד." השיר עוסק בחיפוש של האמן אחר היצירה וההכרה לשיריו וליצירתו.

השיר "עד הפעם הבאה" מדבר על התחושה שיש לכל אחד מאיתנו שתמיד משהו חסר, שתמיד היה אפשר לעשות עוד משהו, לומר עוד איזשהו משפט נכון במקום הנכון. לשנות במשהו. זוהי ההרגשה שיש לנו שתמיד יש עוד משהו לעשות.

הרצועה הסוגרת את האלבום היא יצירה מוזיקלית נטו ללא מילים.