שמע ישראל אלוקיי עכשיו אני לבד,
חבק אותי אלוקיי עשה שלא אפחד.
הכאב גדול ואין לאן לברוח, עשה שיגמר,
כי לא נותר בי כוח.
הצפייה הורגת. אני יודעת שאחרי הצפירה כבר יהיה מותר לבכות,
אני אז כבר לא אהיה סתם בכיינית,
כבר יכנס יום הזיכרון והכל שוב יצוף
הרי אני לא היחידה שבוכה נכון?
כבר שבוע כמעט שאני מנסה לחזיק את עצמי, שאני מחייכת צוחקת והכל,
ישלי הרבה חזרות שמחזיקים אותי ככה שאין לי זמן לחשוב.
אני מסלקת אותך מהמחשבות שלי. אני מצטערת.
אבל אני לא יכולה יותר. אז שואלים אותי למה אני "ככה" . אז אמרתי שאני עייפה.
אבל זה לא נכון, זה בכלל לא נכון. אבל מה אני יתחיל לספר הכל? ואם אני אבכה?
ככה סתם באמצע החיים? אסור לבכות.
שנה שעברה, זאת הייתה צפירה צורמת.
הצפירה הכי צורמת ששמעתי בחייים.
תמיד הייתי מחוברת לנושא כי אני ילדה רגישה, אבל הפעם זה היה קשה.
אני מקווה שעכשיו יהיה יותר טוב. אני מצטערת.
חווית כולה 21 שנים. ילד. מזה 21 שנים? בית ספר וצבא. אפילו את הצבא לא סיימת. מתת בתור חייל, חייל לדוגמא, ולמופת. אבל איך? היית כלכך זהיר, זה לא מסתדר לי בראש התמונה הזאת. אני בטוחה שהשנים האלה היו מדהימים, כי אתה הופעת שמה. זו הייתה ההופעה של החיים שלך, והיא נקטעה באמצע. חבל שהפעם ההצגה לא יכלה להימשך. חבל שאני לא הייתי שחקנית יותר ראשית.
אתה היית חשוב לכל כך הרבה אנשים. מה אני צריכה לעשות? לשמוח כי אתה חשוב? או לבכות כי אתה היית חשוב?
. בהלוויה שלך, אני לא הייתי. כי ההורים לא נתנו לי ללכת. אני עדיין כועסת עליהם על זה. אבל אולי אני באמת לא הייתי עומדת בזה? אולי זה היה לי קשה מידי? אם הם צדקו או לא אני לא יכולה לדעת.
10 דקות לצפירה.
9 דקות לצפירה.
8 דקות לצפירה.
7 דקות לצפירה.
6 דקות לצפירה.
5 דקות לצפירה.
4 דקות לצפירה.
3 דקות לצפירה.
2 דקות לצפירה.
דקה לצפירה.
אז עכשיו מותר לי לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוטי__:]