היי.
אמממ לא עדכנתי הרבה זמן וחשבתי על רעיון
החלטתי לשנות את הבלוג.
מהיום הוא יהיה בלוג סיפורים.
לא סיפור בהמשכים, כי לא משעמם לי עד כדי כך, אלא סיפור אחד בפוסט אחד.
הסיפורים יכולים להיות אמיתיים ויכולים להיות לא אמיתיים. אבל הם יהיו שלי ורק שלי, אני אכתוב את מה שאני מרגישה ויתון לכם אפשרות לקרוא, אתם יכולים לבחור שכן ואתן יכולים לבחור שלא.
אני ימשיך לספר על דברים שקרו לי כמו שעשיתי עד עכשיו, אבל הפעם גם לכל פוסט יהיה מצורף סיפור, או שיהיה פוסט רק עם סיפור. לפעמים , כשתהיה לי מוזה ומצב רוח נכון זה יהיה גם שיר.
אשמח לשמוע את ההערות. טל 3>
נתחיל עם סיפור חדש:
היא הלכה לבית ספר, כרגיל, כמו כל יום. היא לא התרגשה ולא ציפתה שיקרה היום משהו מיוחד. היא הייתה רגילה לאהבה ותמיכה מכל החברים שלה. היא הייתה אהובה ומקובלת, אולי הכי מקובלת בבית ספר. היא לא ידעה מהי שנאה כי אפחד לא שנא אותה, והיא לא שנאה אף אחד במיוחד. היא שנאה את כולם. היא שנאה את כולם על כך שהם קיימים, שהם לוקחים לה לפעמים את הבמה. היא חייה לה בבועה משלה, לא שמה על מה שאומרים לה ועל מי שאומר לה את זה. היו לה מלא חברות, מעריצים ולאחרונה גם חבר אוהב. כולם אהבו אותה בגלל שהיא יפה ומקובלת. היא הייתה ילדה טיפשה, היא לא התאמצה בחיים ואפילו את המבחנים עשו בשבילה.
בשעה 10 בבוקר, כשנכנסה לשער הבצפר לא היה אף אחד מסביבה. " זה מוזר" היא אמרה, היא רגילה שמקרקרים מסביבה. " כנראה קרה משהו בחצר" והלכה לבדוק. כולם היו בחצר ועל הבמה היו כמה תלמידים שהכינו מופע. היא נזכרה שיש היום טקס סיום של היב'. אז היא חיפשה את החברות שלה והיא לא ראתה אותם. היא חיפשה את המעריצים שלה, והיא לא ראתה אותם. היא ראתה רק הרבה דמויות וצללים. היא נשארה לבד. היא הבינה שהיא לא במקום שהיא רצתה.
לסוף הסיפור יש 2 מובנים: 1. היא לא ראתה את החברים שלה כי הם ישבו רחוק.
2. היא הייתה מוקפת ב"חברים" שלה אבל היא הבינה מה המצב שלה ומה היא באמת אז היא ראתה אותם בתור הרבה דמויות וצללים.
עד לפעם הבאה. טל 3>
ד.א: הסתפרתי, והתלטתי על תסרוקת חדשה. לא ראיתם אותה עדיין אבל עוד תראו.
אני הימינית, מאש השמאלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוטי__:]