אני מרגישה נורא. פשוט נ-ו-ר-א.
אני לא מאמינה ששכחתי. אני לא אסלח לי על זה בחיים.
מי שיודע על מה אני מדברת, יודע.
ומי שיודע יודע בטעות.
אז תעשו לי טובה ואל תשאלו אותי מה קרה, כי אולי שכחתי מזה לשנייה, ובדיוק הזכרתם לי.
אני כלכך מטומטמת ששכחתי. אני פשוט ל-א מאמינה.
אני עדיין לא יכולה לעכל אתזה.
ולא, לא כתבתי אתזה כדי למשוך צומי, פשוט הפוסט הקודם הכי כלכך שמח , והייתי צריכה להחזיר תגובות שמחות,
ואין לי כוח להיות כזאתי.
הקלטתי כמה שירים. מי שרוצה שיבקש ואני ישלח לו.
ואל תגידו לי : "מה קרה, את יכולה לסמוך עלי". אני יודעת. אבל כל פעם שאני אומרת או כותבת אתזה אני מרגישה נורא.
מי שמבין מבין, מי שמנחש שינחש. רק אין לי כוח לזה עכשיו, באמת שאינלי.
אני לא חושבת שאיי פעם היה לי כוחות להתמודד עם זה.
אני כותבת את הפוסט עם דמעות בעיניים, דמעות חונקות כאלה, שפשוט לא מצליחות לצאת. ולא אני לא מרחמת על עצמי, ואני לא יוצאת פתטית. אני יודעת שאני לא, אז מי אתם בכלל שתגידו שאני כן?
וכל מי שרוצה לקרוא לי ילדת צומי אחרי הפוסט הזה, יכול לקרוא עד מחר, הוא שווה בדיוק לרצפה שאני עומדת עליה. כי אתה כלכך לא מעניין אותי.
" רצית לעוף
רצית כבר הלאה,
עם חצי חיוך
עלית למעלה,
מליון כוכבים בשמיים
תופסים את הצבע שלך בעיניים
רציתי שנייה אחת לומר לך שלום."
אני מתגעגעת .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוטי__:]