הכחול הזה שבשמיים, מה הוא אומר?
האם השמיים לא יפלו לעולם?
האם לנצח ימשיכו להחזיק את עולמנו איתן?
שלשום, בדרכי לבית הספר, ראיתי יושב על שפת המדרכה, בצלו של עץ, מתחת לתמרור, ילד, שנראה בכיתה א' בדרכו לבי הספר. הוא ישב שם והתפלל. היה לו ספר תנ"ך ביד, ספר גדול עם כתיב רחב לילדים בכיתות הנמוכות. הוא פתח אותו, הציץ, סגר, ושינן את הדברים בעל פה.
שמתי לב שהוא חזר על תנוחות התפילה, ולא היה אכפת לו שמסתכלים עליו.
ולדעתי כל הכבוד לו. ילד קטן שדבק באמונותיו מתחילת דרכו. יפה לראות את זה.
אני בעצמי לא מאמינה ב-ה'. אני מאמינה באנשים עצמם, אבל כשראיתי את זה, מראה מחמם לב.
וקרדיט לחנההההה!~!! XD
חנה את הכיי מתוקה על כדור הארץ! :]
בזכותך אני יכולה לבוא לטיים =P
הו, יייייא!#%^&
[הנה חנה קיבלת קרדיט מרוצה? XD]
אני אוהבת אותך הכי בעולם! 3>
עריכה- 15:30 19.1.08
חזרתי שוב למקום ההוא, שהכרתי מתחילת ילדותי.
הריצות, המשחקים, הטיפוסים,
המחנות, החברויות.
מגיל 4.
אני זוכרת שבגיל 9, נשבענו כולנו שגם כשנעבור את גיל הבר מצווה\ בת מצווה נמשיך לשחק ולהשאר ילדים.
וזה היה בלתי אפשרי.
לאט לאט המקום הזה התרחק ממני, לגמריי.
ואני זוכרת, ואני זוכרת איך הייתי מנהיגת החבורה, אם זה כשהקמנו מחנה,
או שעזרתי לכולם לטפס על ההר בעזרת חבלים,
או שכמעט נפלנו מקומה שלישית,
כשהשכנים צעקו עלינו כשירדנו במעלית לבד,
וכשהתחבאנו מתחת לאדניי החלון בקומות האסורות.
ולמרות כל הסכנות, היה מדהים. היה מדהים כשהיינו ילדים.
אני זוכרת הכל.
ועכשיו, המקום ההוא שהיה בשבילי כמו בית, הלך והתרחק.
וביום רביעי הייתי שם שוב,
חזרתי.
עמדתי בחוץ לאחר גשם קל, ריח המים עמד באוויר.
והבטתי למעלה.
ראיתי את הגגות המזדקרים, השמיים היפים,
רצתי אל ילדי השכונה ואפילו שחקתי איתם בכדורגל,
מה שכ"כ התגעגעתי אליו.
הם לא זיהו אותי כמובן, ורק אחריי כמה דקות, כשהם ראו שאני, פלג, עומדת מולם, הם רצו אליי וחיבקו אותי.
שאלו על החבורה שלנו, מתיי הכרטיסים יהיו מוכנים.
חייכתי, לא היה לי מה לענות להם. אני יודעת, שזה לא יחזור.
ירדתי למחנה, שזה היה דבר מאוד קשה לעשות לאחר 3 שנים שלא הייתי שם.
והוא עמד שם.
חרב, הרוס לגמריי,
אבל עדיין ראיתי את הסדינים המקופלים, התמונות הישנות, והכדור שנדרס.
אני זוכרת הכל, ואני מתגעגעת.
ביום רביעי, החיים שלי חזרו אחורה.
צ'או לכם, :]
העלמה פומלה -L-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
