יום אחד, גם השמיים יקרסו.

זה היה מחזה מזעזע.

אתמול, כשהייתי בדרכי הביתה, אחריי שאחיי הקטנים חזרו כבר עם אחותי כשלקחתי אותם לפארק, עם שקית עם בקבוק ונייר טואלט, ישבתי על ספסל בפארק, כשפתאום שמעתי צעקות מהעבר השני של המתקנים.

התחלתי ללכת לשם. כשהייתי במרחק כמה מטרים משם, ראיתי חבורה של נערים כבני 15 -16. לא בדיוק הבנתי מה הם עשו שם, רק ראיתי שהם זזו הרבה ועמדו בערך במעגל. התקרבתי עוד טיפה, מנקודה שהם כבר יכלו לראות אותי. כמה מהם הסתובבו והביטו בי, אבל זה לא שינה להם כלום. בעזרת קצת מאמץ, הצלחתי לראות במרכז המעגל הלא מעגלי שלהם ילד, ילד קטן, כבן 7- 10 , ויכולתי לראות איך הם מפליאים בו את מכותיהם. עמדתי נדהמת. גם מפני שהילד הקטן לא בכה, מזווית העין ראיתי אותו יושב מקופל ודומע, ואיך הם יכלו, חבורה של נערים בוגרים גופנית ושכלית, איך הם יכלו לעשות את זה ליצור שקטן מהם בהרבה בממדיו?  באותו רגע רציתי להיות סופרמן. אם הייתי קצת יותר גדולה אולי הייתי יכולה לעזור לו, אבל מפני שאני נמוכה כ"כ, לא היה לי מה לעשות. עמדתי שם 10 דקות, ובכיתי. לא יכולתי לראות יותר את הילד הקטן מול חבורת הנערים הבוגרים שהם חלק מקונוטציה שלילית בחברה שנקראת בעיניינו "ערסים". איך זה יכול להיות? שהם, נערים בוגרים, חלק מחברה מתורבתת לכאורה, יכלו לעשות את זה לילד קטן וחסר ישע?

אחרי עוד כמה דקות, הם הבחינו בי. כולם. כמה מהם צעקו לעברי: "מה את מסתכלת? " ועוד כמה שמות גנאי מהמאגר שלהם שאין לי מושג אפילו איך מבטאים אותם.

וסוף סוף, ישועה. נכון שזה קרה רק אחרי המון זמן של סבל, אבל סוף סוף עברה במתחם השומם אישה קצת מבוגרת שנדמה שלקחה את הכלב שלה לעשות צרכים. רצתי אליה, אולי לא מספיק מהר כי היססתי לרגע שמא תסתבך, אך במבט שני על הכלב הגדול ניגשתי לדבר איתה. הצבעתי על הילד והחבורה וסיפרתי לה, והיא החליטה בטוב ליבה לגשת לעזור. היא נכנסה למרכז החבורה והחלה לסלק אותם משם. אחרי מאבק של קללות וגידופים מצד הערסים, הם כולם הלכו.

האישה נגשה לדבר עם הילד, ואני רק התקרבתי קצת. היא הציעה לו עזרה, שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא אליה לבית, ומי אלה ההורים שלו. הילד שתק. כשהיא ראתה שהנסיונות ההולכים ונשנים שלה לעזור לילד לא הצליחו, היא פנתה אליי ושאלה אם אני יכולה לקחת אותו לאמא שלו. אמרי שכן, ושאני מכירה את ההורים שלו. כמובן ששיקרתי, כי ראיתי שהילד היה נורא נבוך וחסר תשובות. האישה הנהנה בראשה והלכה משם. דקה שלמה עמדתי שם, והבטתי על הילד המשפשף את פצעיו. היה לו כחול אחד מתחת לאוזן השמאלית, וכפי שזכור לי שפתו התחתונה דיממה טיפה.

פתאום הוא דיבר אליי, שאל: "זאת את שאמרת לה לבוא, נכון.?"

בקול נבוך עניתי לו שכן. "עכשיו כולם יקראו לי מלשן בגללך!" ... גאד. איך החברה משפיעה על הילדים האלה. לא האמנתי, דקה שלמה עמדתי עם פה פעור. הילד הקטן הזה היה מעדיף לשבת ולחטוף מכות עוד זמן רב, רק כי פחד מלחץ חברתי שיופעל עליו. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלווה אותו לבית, או שאקח אותו לאמא שלו, הוא סירב. אמרתי לו לשבת על האבן הקרובה, ובזהירות הוצאתי חתיכת נייר ומזגתי לתוכה קצת מים מהבקבוק. ניקיתי את השריטות על הרגל שלו, ונתתי לו לשתות. הילד ניגב את הדמעות שלו בשרוולו והלך.

היום, כשיצאתי מהבית כדי לזרוק זבל, קצת לפני זמן יציאתי הקבוע אל בית הספר, ראיתי את הילד הזה, עם תרמיל על הגב. אמש לא הספקתי לראותו בבירור, כי החושך כבר ירד, כמו כל שש בערב בחורפים, ופתאום הבחנתי שהוא מאוד יפה. היו לו עניים בצבע דבש ושיער שטני נוטה לבלונד. הבטתי עליו, ובעודי משליכה את השקית לפח הזבל, הוא רץ אליי וחיבק את מותניי. חייכתי, וירדתי על ברכיי כדי שאוכל להשתוות לגובה שלו. "בן כמה אתה?" "7 וחצי, אמא אמרה שאני עוד מעט בן 8 ואז אני יהיה גדול, ואני יוכל להרוג אותם". "את מי?" "את הגדולים שהיו בפארק". ה'גדולים', ככה הוא קרא להם. אין פלא, שכן היו פי כמה וכמה מגדלו. הוא היה זעיר, נמוך להפליא, והיה נדמה שהתיק על גבו שוקל יותר ממנו. הוא אמר שהוא צריך ללכת לבית הספר, נכנס לאחת הסמטאות והלך.

והחיבוק הזה, השאיר בי חותמת עמוקה. אני לא אשכח את זה לעולם.  

אני מעריכה את הילד הזה. מאוד.

תחשבו טוב על המקרה, יש עוד ילדים כאלה שצריכים עזרה.

צ'ימו,

העלמה פומלה-L-