יום אחד, גם השמיים יקרסו.

היא רעה...

היא באמת רעה!

אני משוכנעת בזה... היא כבר שבוע ככה.

יש לה מבט כזה רע בעניים,

וקשה לי להיות ליידה.

אני רוצה אותה בחזרה,

אני רוצה את אותה הילדה שהיא הייתה לפני זה,

לפני שהיא הפכה לרעה.

היא דיברה על איזו שהיא מחלה, של מצבי רוח..

אבל, זאת לא המחלה באה אלייה,

זאת היא התאימה את עצמה למחלה.

ואני כן מאשימה אותה. אני כן! היא לא מנסה אפילו, להיות קצת נחמדה.

כבר לא נעים לי להיות ליידה, לחבק אותה,

ובמיוחד,.....

לתת לה יד.

עריכה.

היא רצה בכל הכוח, הם היו חייבים לברוח מזה, ביחד.

פתאום היא הרגישה את רגליה השבריריות נתקלות באבן.

היא נפלה.

אף אחד לא בא לעזור לה, היא ישבה בשקט וחיכתה שמישהו ישים לב.

"אל תתיאשי! אל תתיאשי!!"

קרא הקול הפנימי שבה.

"אל תתיאשי... " היא החלה ללחוש.

"אל תתיאשי."

פתאום נפלטה צעקה מפיה:

"הוא אמר לא להתייאש, הוא אמר!!!"

כולם הסתובבו בבת אחת .בעוד רגע זה היה תופס אותה,

לולא רצו אליה בחזרה.

במרחק של מטר ממנה כולם נעצרו.

הוא כבר היה שם.

הם פחדו, התלבטו ברגע של אימה אם לברוח או להשאר.

פתאום אחד מהם צעד קדימה,

הוא הושיט לה יד.

הדבר התקרב אליהם,

הם הביטו בפנים מתעוותות בשניים שנשארו,

והחליטו להציל את עצמם.

הם כבר לא היו שם.

כשהוא היה ליידם,

הוא קרא אלייה:

"ברחי, ברחי"

היא הביטה בו דקה ארוכה, וראתה איך הוא נתפס.

בעוד רגע זה יגיע גם אליה.

"ברחייי"

היא נשאה את רגליה ורצה.

מאותו מקום, מטרים ספורים ממנו, היא נעצרה.

והביטה.

"אבל הוא נפל... וגם אני.. "

היא לחשה.

זה שוב קורה לה..

"אל תתיאשי, אל תתיאשי!"

היא הביטה איך הדם ניגר ממנו,

ושפתיה מלמלו שתי מילים:

"אל תתיאשי".

בפעם האחרונה שיכל לדבר הוא צעק

"ברחיייי"

בקול חרישי היא שאלה:

 "למה.?"

"כי.. כי... כי...."

"אני אוהב אותך."

הוהוהוהוהוווו ^.^

עשיתי 3 אנשים בצייר לכבודד סילבסטר!!! D=

חוחוחו... ><

:P

אוקיי, היכונו לזוועות של החיים שלכם: XD

ניקול:

רפי:

חנה: