יום אחד, גם השמיים יקרסו.

אני יודעת שאני לא ניראת כ"כ טוב, אל בכל זאת, החלטתי להעלות כמה תמונות שלי לבלוג:(

בבקשה לא להעיר הערות כמו: "איזה כיעור"

קמתי משינה...

צילמתי את עצמי.. לא משו:[

לבד

כשלא אשמע יותר צעדים מתקרבים של אנשים,

שרוצים להראות לי מי הם באמת,

אז לא אהיה לבד יותר.

העולם מסתובב,

הראש יחד איתו.

בתוך חלל ריק,

לבן וחסר ערך,

מסתתר משהו שאפשר להביט בו.

הכוח של כל אדם מושך אותו פנימה,

ומפליג יחד איתו בספינה,

שמפרשיה על סף התמוטטות,

אך עוד נשארה בה תקווה,

וזה מה שנותן לה להמשיך.

מי שבוחר במשהו,

תמיד יתחרט.

אהבה היא מילה שקשה לומר,

קשה להראות.

הלב מתהפך,

הרגשות מטלטלים מצד אל צד,

הפכפכים.

הדמעות זולגות כי יש להן סיבה.

הן נופלות על הלחי האדומה מרוב בכי,

והעיניים המתוסכלות שטופות הצער.

קשה להביט אל הכוכבים שבשמיים,

ולא לרצות להיות כמוהם.

לעולם יהיו בודדים,

אפופים בחשכת הלילה שמעבר,

מייחלים לגעת,

תלויים לנצח בשמש.

הזמן חולף,

תקופות עוברות.

בני אדם משתנים.

פגיעה, לעולם אי אפשר למחוק.

כאשר נשמתו של אדם תחזור למקומה,

הוא ישאר לתמיד,

לנצח.

מרגישה חסרת ערך.

ידעתי שזה נכון.

היום כתבתי משו בכיתה,

ואני מצטערת על זה.

אני יודעת,

שאני באמת לבד.

החבר הכי טוב שלי זה המחשב.

לו אני יכולה לספר הכל.

אני יודעת שאני מוזרה,

ואני יודעת שמה שאני כותבת נשמע דיכאון:(

ממש לא.

אני כותבת מה שאני מרגישה:)

היום הבנתי, שאין לי באמת חברות.