אז ככה, ישבתי וחשבתי לעצמי שבזמן האחרון הבלוג שלי נהיה רציני מדי. אז החלטתי שהעידן הזה נגמר! ולעת סיום התקופה, אני אשים כאן משהו שאף פעם לא שמתי: פוסטמונות כמובן! וואו אני בהתרגשות..

טוב אז ככה. היום בילינו אני ומשפחתי הנחמדה את היום במין גן בוטאני שכזה. הייתי בטוח שיהיה משעמם, אבל האמת שהיה ממש נחמד. וגם, השגנו כמה תמונות נחמדות ביותר במצלמה הדיגיטלית המגניבה-מאוד-מאוד-מאוד-מאוד שלנו.

אז הרי לכם:

החופש היה כיף. באמת היה כיף. אבל זה הקטע של החופש, הוא חייב להיות כיף. זה היה חופש ממש ממש כיף,אי אפשר לתאר בכלל כמה דברים עשיתי. אבל התחילה השנה, והכול נגמר... הכול חזר לקדמותו.

ועכשיו, אני חושב שבפעם הראשונה אני באמת מבין. הכרתי חברים בשנת ח', שהחשבתי לחברים טובים, אבל הם לא. הם פשוט לא.

הגעתי למצב, שאני לא מרגיש נוח ליד אף אחד. פשוט אף אחד, בלי יוצא מהכלל.

והביטחון העצמי הזה שאני מנסה לגדל, הולך ודועך ככל שאני ממשיך עם זה, רק כדי להגיד לעצמי שיש לי חברים.

אבל מאיפה אני מביא חברים עכשיו? מאיפה? זאת שנת ט', שנה אחרונה בחטיבה. מאיפה לעזאזל אני מביא חבורה חדשה, שאולי בפעם הראשונה יהיה לי נוח בחברתה? אין לי מושג. אבל אני יודע שאני חייב לנסות, כי אני פשוט לא יכול להמשיך ככה, אני משלה את עצמי. אני אומר לעצמי שכיף לי וטוב לי, אבל זה לא ככה. כי לא טוב לי. כי לא משנה כמה זמן עבר אני תמיד הכי בצד.

כי האנשים האלה פשוט לא כל כך מעריכים אותי בהשוואה לאחרים. אז החלטתי שאני מקבל את זה.. וממשיך הלאה.

ואני לא מדבר רק עליכם, ה"חבורה". גם החברים שלי מהכיתה, שדווקא נורא רוצים שאני אהיה איתם, הם פשוט לא זה.

ואני יודע שזה יהיה ממש ממש קשה לנסות להתחיל מהתחלה, אבל אני פשוט חייב לנסות, כי אני אף פעם לא אהיה באמת מאושר אם אני אמשיך ככה, ואני גם לא אתקדם לשום מקום.

והאמת... דווקא האנשים שהכרתי בחופש, מהנוער הלאומי, מעריכים אותי ומתחברים אליי הרבה הרבה יותר ממי שנמצא פה. כל כך הייתי רוצה שהם יהיו פה... שנוכל להקים לנו חבורה שלנו. אבל המרחק עושה את שלו, וזה בלתי אפשרי.

בבקשה אל תנסו להגיד לי שזה לא נכון... אם מישהו בכלל טרח לקרוא את זה. תאחלו לי בהצלחה :)

אורן.

אז ככה. התכונות שלי, ממש מוזרות, ובצורה קיצונית למדי. אני יכול להיות דבר אחד, אבל מצד שני להיות דבר לגמרי אחר.

לא לדאוג, אני מודע לזה שלא הבנתם כלום. אני אתן בפוסט החופר בעליל הזה כמה דוגמאות לכך. זה משעשע אותי ^^

אגב חופר, תסתכלו על התמונה המגניבה שצילמתי, למטה בלינקים. אני ממש מתלהב מזה .

טוב, אז הנה כמה מצבים.

אני חכם, אבל אני ממש מטומטם.

אני חכם בלימודים, יש לי ציונים ממש טובים ונכון לעכשיו אני חושב שאני הכי טוב בכיתה שלי מבחינת ציונים.

אבל כמעט כל סוג אחר של אינטיליגנציה לא קיים אצלי. אני לא מבין הרבה דברים, קשה קליטה בעליל, עונה תשובות מטומטמות, שואל שאלות מטומטמות ולא יודע להסתדר כל כך, בכללי. גם בכיוונים אני לא משהו ^^"

אני כאילו נחשב ל"חכם" של הכיתה, אבל חוץ מציונים טובים, תכל'ס אני מטומטם. באמת! אני דוגמה לטמטום טהור.

אני אוהב את איך שאני נראה, אבל אני ממש לא אוהב את איך שאני נראה.

כן, אני יודע, ממש קשה להבין איך זה יכול להיות. אפילו אני לא מבין את זה עד הסוף, אבל אני אנסה להסביר.

אני אוהב את איך שאני נראה בכלליות. באיזשהו מקום כל אחד אוהב את איך שהוא נראה.

יש מצבים שאני אפילו מסתכל על מישהו וחושב שהוא בטח חושב עליי דברים טובים או מקנא בי.

ומצד שני יש מצבים שזה בדיוק ההפך, שאני מרגיש ממש לא יפה, ושאנשים בטח חושבים עליי דברים ממש שליליים. אני גם מרגיש ממש שמן לפעמים. (אורן די לדבר כמו אנורקסית טיפוסית$#&*&!!!) יכול להיות יום אחד שאני מרגיש ממש יפה, ויום למחרת ממש מכוער. בכלל, שמתי לב שאני נראה אחרת כל יום. זה יכול להיות?

אני מלא ביטחון, אבל חסר ביטחון.

זה אולי הדבר שהכי מפריע לי. אם אני בחברת אנשים שאני אוהב להיות איתם, אני הכי מלא ביטחון. מדבר, צוחק כל הזמן ואומר את מה שאני חושב, ממש נפתח. אבל מספיק שאני ארגיש לא בנוח באותו רגע, ואני מאבד הכול, אני פשוט שותק או מתנהג אחרת לגמרי ממה שאני. אני יכול להתנהג אחרת לגמרי ממה שאני, רק כי אני בחברת מישהו שלא כל כך נוח לי איתו.

זה ככה גם בלהדריך קבוצה נגיד. יש לי את היכולות האלה, של הדרכה והקתימב"ה וכל זה, אבל אם לא נוח לי, אני יכול בשנייה לאבד את זה. אני חושב לעצמי שאולי אני לא יכול לעשות את זה וסוג של מאבד את כל הביטחון, מה שגם פוגע בסמכות שלי.

בשנה הבאה, אני צריך להדריך קבוצות, ואני מקווה שאני אעשה את זה טוב. אני חייב לפתח לעצמי קצת יותר ביטחון, אני פשוט חייב.

ודבר אחרון אני חושב, אני טיפוס ממש שמח, אבל אם אני לא, אני אפילו נהיה דיכאוני.

אני ממש מהאופטימיים, שונא את כל הדיבורים האלה שהחיים חרא וכל מה שהרבה כותבים בבלוגים. אני תמיד זה שאומר לכולם שלא צריך להתייחס להכול ברצינות, לקחת בקלות. אבל מה לעשות, גם לי יש את הדיכאונות הרגעיים שלי. אבל הכי מעצבן הוא, שברוב הפעמים כמעט ואין סיבה. זה יכול להיות מחוסר מעש, ממשהו ממש קטן ומעצבן, מלא להבין מה אני רוצה, מלהתעצבן מאיך שאני, ועוד כל מיני כאלה. אבל זה מכניס אותי לבאסה לכל היום. אני הופך את הדברים הכי שטניטם לנורא גדולים, אבל זה רק בדברים נורא ספציפיים.

מה שטוב הוא, שיום אחרי אני שוכח מהכול.

אז עד כאן החפירה שלי, שברור לי שלא תעניין אף אחד מכם, וגם לא הושקע בה יותר מדי (פשוט כי אין לי כוח ><).

כתבתי את זה כאן כי אני חייב לזכור את זה, כדי להקטין את זה קצת עם הזמן. להשתפר בכל דבר ודבר, כמה שאפשר.

ביי.