בא לי לכתוב פוסט, אבל לא חשבתי על שום מטרה בשבילו לפני שהתחלתי אותו. המטרה תיאלץ להגיע לבד :).

אז מה אני אגיד לכם.. הכול בסדר, רגיל. וזה מעצבן אותי. חופש עכשיו, כמעט נגמר. זה כל כך מעצבן שלא משנה מה אני אעשה - תמיד תהיה תחושת בזבוז. כל כך בא לי לעשות משהו, שיגרום לי לזכור את החופש הזה באמת, משהו שלא חשבתי שאני אעשה.

ומצד שני, בא לי בצפר. בא לי לחזור לשגרה, ללכת בבוקר כל יום, להפגש עם כולם. הרבה דברים השתנו בחופש, ונורא מסקרן אותי לדעת איך זה ישפיע על השנה. אבל מצד שני - אני לא רוצה לעזוב את החופש, לא רוצה לנתק אחיזה- עד שאני מספק את עצמי, עד שאני ממצה אותו סופית. לפעמים אני חושב לעצמי, שאולי היה הרבה יותר נחמד לחיות בתקופה של ההורים שלי, נגיד. תחשבו על זה רגע - הכול היה שם יותר פשוט. היו להם את המשחקים הקבועים שלהם, היו להם חבורות כאלה בשכונה.. לחשוב שזה יכול לקרות גם היום, עושה לי הכי כיף בעולם. יש בזה משהו הרבה יותר ילדותי כזה, תמים. הרבה יותר ביחד, כיפיות, בלי כל הסיבוכים של היום, שמדברים על כל דבר כל כך הרבה, כמו שאני עושה פה :).

אני כל כך רוצה להרגיש את הביחד הבלתי מעורער הזה, שלרגעים אני מרגיש אותו - ולרגעים ממש לא.

מה שכל כך יפה במה שהיה אז - זה שהיה את הביחד הזה. והכול בגלל שזה היה הרבה יותר תמים.

אבל צריך להסתדר עם מה שיש עכשיו, ועכשיו - התמימות הזאת נעלמה כמעט לגמרי. זה לא שרע עכשיו, ממש לא. יכול להיות שאם הייתי חי אז, הייתי רוצה להיות כמו היום. אנחנו תמיד רוצים את מה שאין לנו בתקווה להיות מאושרים יותר.

אני מרגיש שאני צריך לעשות משהו. משהו שיגרום לי להרגיש טוב, להרגיש שעשיתי משהו. אני מתכנן ללכת עם ליאת לבקר את הסביבה הישנה, ברמת גן. אולי זה יעזור? אולי זה יוציא אותי מההרגשה הזאת שלא עשיתי מספיק? הרי יש כל כך הרבה נוסטלגיה במקום הזה. אני בטוח שזה מאוד ישמח אותי. כל כך הרבה זכרונות.

יכול להיות שאני צריך פשוט להפסיק לחפש משהו שיגרום לי להרגיש את זה. זה מה שההיגיון אומר, שאני סתם מנסה להוכיח לעצמי משהו. אבל אני באמת מרגיש שזה יעשה לי טוב, לא יודע.

עד כאן חפירתי להיום, הייתי.

אורן .

עריכה: 1000 כניסות!!!