באמת חשבתי שהשנה זה יהיה מיוחד, שיהיו אנשים שיביאו לי מתנות ויחגגו לי וכל זה.

אבל כמובן, טעיתי. ואני לא יכול להגיד שאני מאוכזב, כי בתכל'ס זה היה די ברור. אבל אי אפשר שלא להיות מאוכזב.

כשאני חושב על זה, אני בעצם לא מבין מה גרם לי להיות מאוכזב. "למה ציפית?" אני שואל את עצמי.

"אני לא יודע..." אמרתי לעצמי, "אבל שזה יהיה משהו גדול."

זאת בדיוק הבעיה כאן. קראתי סיפור בספרות בנושא הזה, שלא נעים להגיד, אבל די נגע לי.

"אושר סמוי" קראו לו. הוא סיפר על ציפייה למשהו, ציפייה למשהו שהיה אמור להיות גדול, שיסב המון אושר.

אבל הפואנטה של הסיפור הייתה, שלא התוצאה היא האושר האמיתי - אלא הדרך והציפייה לתוצאה.

גם כשאני מבין את זה, אני לא יכול שלא להתבאס מזה. כי בסופו של דבר תמיד נשאל את עצמנו, "מה, זה הכול?"

אז כן, זה היה יום אחד, לא שונה במיוחד משאר הימים בחיים שלי. אכלתי עוגה, וגם זה לא משהו נדיר במיוחד ^^

והוא פשוט נגמר מהר מדי.

אז מה כן בתכל'ס השתנה? תסתכלו פה בצד שמאל - כתוב שם 14 במקום 13.

שבוע טוב לכולם, בהצלחה בחזרה לבית ספר, וגם לאנשים בדרום שיש להם בעיות הרבה יותר גדולות ממה שאני מתלונן פה ^^

אורן.