"בקרוב" אהבה.

הרבה זמן לא ישבתי מול הדף הזה ובאמת פחדתי לכתוב.

פחדתי שברגע שאני אוציא את הדברים האלה אני באמת אפנים ושוב אלך לאיבוד..

אבל אין לי ברירה. ועדיף ככה...

אחרי מעל שנתיים, הצלחתי לשכוח אותו. כבר לא האמנתי שזה ייקרה, אבל הכרתי מישהו חדש. 

עזבו את זה שהם דומים בטירוף, שהאופי הוא אותו אופי ושהבעיות איתם-הן אותן בעיות.

אבל באמת שהצלחתי להרגיש, אחרי שנתיים שכמה שלא ניסיתי, פשוט לא הצלחתי...

התגעגעתי לתחושה של הפרפרים האלה בבטן.. ופתאום הם חזרו, ונזכרתי איזה דבר יפה זה הדבר שבכיתי עליו כל התקופה הזאת...

אבל אז הבנתי. זה לא הולך לקרות. הוא משחק. הוא מבלבל אותי. אני לא מוצאת לעצמי מנוחה לרגע.

כשאני איתו, כשאנחנו בדיוק נפרדים, כשהוא מתעלם בכוונה, כשאנחנו רבים, כשאנחנו צוחקים, כשהוא תופס מעצמו כדי להרשים.

וכן, גם כשהוא משפיל ליד כולם, אבל לעומת זאת גם כשהוא דואג, ומחייך את החיוך האין סופי שלו.

אבל בעיקר כשהוא עולה על הבמה, מביט בי בעיניים גדולות ורגישות שמסתירות הכל בפנים, ופשוט שר.

פותח לפנינו את העולם הפנימי שלו, שהוא כל כך דואג להסתיר בעזרת חוש ההומור, האינטיליגנציה, האגו, הבטחון העצמי המופרז, הרוקנרול.

והוא מתקרב ומתרחק, ובא והולך, ועוזר ומבלבל, ומזמין ונעלם, ולוקח אותי לאיבוד בדרכיו המוזרות.

ואני כמו טיפשה משחקת את המשחק.

זורמת עם בחור אחר שמעוניין בי. הכל כדי שתראה. הכל כדי שתגיד משהו.

אבל אתה שותק. ומתרחק עוד יותר. ומשתיק אותנו בדרך. וככה יוצא שאני רק פוגעת בו, כמו שאתה פוגע בי.

זה לא פייר. זה לא מגיע לו. זה לא מגיע לי.

ואם אני יודעת את כל הדברים האלה, וכולם אומרים לי לקחת צעד אחורה.. למה אני לא מצליחה?

אני הרי יודעת שזה הכי נכון בשבילי. זה הכי בריא וזו הדרך היחידה.

אני לא רוצה ללכת לאיבוד שוב. לא רוצה לוותר על עצמי. לא רוצה לשקוע בבדידות הזאת שוב......

למה זה כל כך קשה?

בשעות האלו של הלילה הראש מתחיל לעבוד, בעיקר כשהוא יודע שיש גימלים למחר ואין צורך לקום בחמש.

והפעם הסופ"ש האחרון לא עוזב אותי....

פעם ראשונה שאני נפתחת למישהו בכל כך קלות. מתמסרת ונותנת מעצמי, אבל גם מקבלת כל כך הרבה...

חום. תחושה שאני לא לבד. החיבוק הזה שלו באמצע הכל נתן תחושה שאנחנו לא ממהרים לשום מקום.

המילים האלו שלו....

שהוא לא יכול להוריד את השפתיים ממני, שזו לא הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים, שזה לא ייקרה באותו הלילה,

הכריעו אותי.

הייתי שבויה לרגליו גם כשבקושי ראיתי אותו ורוב האינטרקציה בינינו הייתה דרך העיניים.

הבישניות, החכמות, הבוגרות, עיניים שעברו לא מעט ועדיין שואפות רחוק. עיניים בודדות, אך חזקות.

ולב אחד שרוצה לתת ולתת כדי שלי יהיה טוב. כל כך מפנק, כל כך מתחשב.....

הנשיקות הקטנות האלה על הרגליים.. החום שהוא מקרין במגע שלו.. הרוגע.. השלווה....

האינטיליגנציה הגבוהה של הבחור הזה.. חוש ההומור.. הזיפים שהפכו את הכל לקצת מחוספס ומלא.. 

העיניים היפות החודרות לתוך הנשמה... המלמולים בין לבין שציירו תמונה של כנות, של אמון, של פתיחות וחשיפה.....................

                                              לפחות ככה חשבתי.

איך זה שבבוקר שאחרי לא מגיע לי אפילו שלום?

רציתי לרוץ ולחבק אותך, למרות שכולם מסביב לא הבינו מה קורה.

גם אתה לא הבנת.

ובעיקר אני לא הבנתי.

וכנראה שהכל היה ברור מראש, הכל תוכנן בקפידה והיה ידוע שזה מה שהולך לקרות... וכשזה לא קרה.... נעלמת.

וזה לא שאתה הטיפוס שלי, וזה לא שהיינו נשארים בקשר אחרי, וגם אם כן אחרי דיט אחד זה היה מתפוגג.

אבל הרגשתי משהו. איך אתה מעיז לקום וללכת אחרי כל מה שדיברנו שם?

איך אתה מעיז להשאיר אותי לבד אחרי שכשאמרתי שאני פוחדת הצמדת אותי קרוב קרוב אלייך ואמרת שאתה איתי ושאתה לא הולך לשום מקום....

משחק של גברים.

  משחק שאין לנו סיכוי להצליח בו או ללמוד את החוקים...

מתי כבר יגיע גבר שלא מכיר את המשחקים הטיפשיים האלה, ועדיין ייתן מעצמו כל כך הרבה כדי לתת לי את אותה ההרגשה של הלילה הזה......

יש דבר כזה בכלל?