דניאל.
עוד שבוע אתה אתה חוגג 19, וזה מצחיק לחגוג לך בלעדייך, שוב.
זו השנה החמישית בה אנחנו נפגשים ביום הזה ונזכרים, מתעדכנים,
רואים את ההורים שלך הכואבים, הכבויים, שלא מצליחים להמשיך הלאה ללא החיוך שלך.
כל שנה אנחנו מעדכנים אחד את השני, אבל עכשיו רציתי שגם אתה תדע.
התגייסתי לצה"ל. ליחידה שחלמנו עליה. ואני מרגישה צורך להספיק הכל, גם בשבילך.
אני מנסה לדמיין אותך על מדים... מתקבל ליחידה מובחרת, מסיים קורס בהצטיינות, התמונה הראשונה על מדים, החזרה הראשונה הביתה..
את אמא שלך בוכה בהשבעה והפעם מהתרגשות ולא מכאב, את האחים שלך שומרים בלב, כמו תמיד..מנסה לדמיין את החייל, את הגבר שאתה הופך להיות....
אני באמת מנסה, אבל את המדים מחליפה חולצת בית-ספר מגוהצת ואת הגבר שיכלת להיות מחליף חיוך חיוור ותמים וגוף צנום שהולך ודועך בכל יום.
כואב לי להזכר בכל הדברים שרצית לעשות ונמנעו ממך... כואב לי שלא הספקת לסיים תיכון, להתגייס לצבא, ללמוד לתואר, להתחתן.
כואב לי שלא זכית לחוות אהבה אמיתית, לבנות בית, להקים משפחה. כואב לי שלא הספקת להגשים את החלומות שלך......
אבל אני בטוחה שאיפה שאתה לא נמצא כרגע אתה מאושר, אולי אפילו יותר ממה שהיית פה. אתה מגשים את עצמך. אתה שומר עליינו. שומר עליי.
ואני מבטיחה להמשיך לכתוב, לזכור, לחגוג ולהגשים את כל מה שאתה לא הספקת. כי הבטחתי. כי אתה נותן לי את הכוח להמשיך. כי השארת אותי פה עם כלים לחיים, כי לימדת אותי המון.
איך לתת ללא גבולות, איך לקבל באהבה כל דבר שקורה, איך לנצל כל יום כאילו הוא האחרון, איך לאחוז בחיים האלה ולא להרים ידיים, איך לרדוף אחרי החלומות שלי, והכי חשוב- לעולם לא לוותר על אהבה.
אין לי ספק שלא הייתי מי שאני היום בלעדייך.. אז תודה לך. תודה שחלקת איתי את השנים האלו.
ושוב המכתב הזה יקופל ויוכנס למגרה הישנה, עם אותם הספרים שלא הספקתי להחזיר לך.
עם אותם המזכרות, אותם מכתבים ואותם השירים שיישארו שם לתמיד...
אבל אתה רואה הכל. תגיד שאתה רואה. תגיד שיהיה בסדר. שהגעגוע יחלוף עם הזמן... תגיד שגם אתה מתגעגע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
