"בקרוב" אהבה.

היא עמדה על הבמה בפעם החמישית ועדיין רעדה. הסתכלתי עלייה מלאת הערצה לקול הלא ייאומן ומלאת רחמים למה שזה עושה לה.

הסתכלתי על עצמי והייתי גאה. גאה בעצמי על שהצלחתי לעבור את השלב הזה. גאה בעצמי על שזה לא משתק אותי.

גאה בעצמי על התהליך שאני עוברת, גאה בעצמי על שאני לא מוותרת.

היא אמרה שהמעמד הזה מפחיד אותה. הוא ענה בתשובה שהעלייה על הבמה דורשת אומץ.

כל הדו-שיח הזה גרם לי לחשוב....

הדבר שמניע אותי בחיים זה הפחד. אין לי ספק בזה. אז איך זה שהחלטתי לעסוק דווקא בדבר שהוא ההפך הגמור ממה שמניע אותי?

כל הזמן אני מחפשת איך לעבוד על הפחד הזה, איך לנטרל אותו, ואני לא מוצאת תשובות.

אתמול הבנתי שאני בהתמודדות אין-סופית על הפחד הזה. בכל רגע נתון. בכל שניה שאני עובדת. בכל צעד שאני עושה על הבמה.

בכל צליל שיוצא לי מהפה. בכל מבט לתוך העיניים החודרות של הקהל. בכל מילה שחושפת אותי מבפנים.

זה גורם לי אושר גדול. ולמרות שיש עוד דרך ארוכה, אני מרגישה שאני בכיוון הנכון...

רק להוריד את המסכות, אחת אחרי השניה...

הפחד ייעלם ביחד איתן.