כבר נפרדתי מהמסיבות ומהאנשים ששהעברתי איתן את התקופה המטורפת הזאת.
כבר נפרדתי משני החברים הכי טובים שלי היום.
כבר נפרדתי מהבוסתן ומהאנשים הישנים ששינו אותי.
כבר נפרדתי מהמשפחה.
כבר נפרדתי בטלפונים, באסמסים, בחיבוקים, בדמעות, באהבה, בכאב, בהמון ציפייה ובעוד יותר פחד.
מצד אחד אפשר להגיד שזה "בסה"כ צבא" ושסתם לקחתי קשה,
אבל הצבא הולך לשנות לי את סדר החיים שאני חיה בו, ודרך זה לשנות הרבה ממני.
אין יותר ספונטניות אין סופית, אין יותר לצאת עד שעות לא אמיתיות, אין יותר להיות בכל מקום כל הזמן.
אין יותר להיות בכמה מקומות בו זמנית (או בהפרש מצומצם בזמנים), אין יותר לברוח כשבא לי.
אין יותר לקחת לעצמי את הזמן ולארגן את חיי כמו שמתאים לי.
לפחות לשנתיים הקרובות.........ואני מאמינה שגם אחרי......
קיבלתי את ה"בום" הגדול של לעקל שממחר אני רכוש צה"ל ממש לפני כמה דקות.
פתאום קלטתי.
וזה הזוי...
איך שהזמן עובר...........
מקווה שזו תהיה חוויה טובה ומאתגרת בשבילי, שאני אקבל ממנה הרבה ואגדל ממנה.
ואני מאמינה שזה גם מה שיהיה.
הגיע הזמן להתאפס על עצמי...........
20 שניות (או שעות) הייתי על מדים. צא!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
