לא יודעת למה אני פה, אולי כי היום הזה היה כל כך מיוחד, אולי כי התקופה הזאת סוגרת דרך אחת ואני מחפשת דרך חדשה ללכת בה, אולי בגלל כל האהבה המקיפה אותי ולעומת זאת תחושת הלבד שלא עוזבת אותי.....
סוף סוף הרגשתי משמעותית היום. הרגשתי שתרמתי לצבא, שיש לי קול ודעה, שאני מסוגלת לעמוד בכל מה שיפילו עליי עם קצת הכווונה והרבה זמן ורצון. סגרתי את היום עם סיפוק גדול והקלה קטנה.
משם נסעתי להפגש עם חברה שלא ראיתי תקופה ארוכה. ישבנו, דסקסנו, והגענו לסוגיית אוברטון. בעיית הגברים שאני נקלעת אליה בכל פעם מחדש.
כבר חשבתי שאני מכירה את המהלכים בעל-פה ויודעת איך כל זה יסתיים, אך כמו תמיד הבחורה הזאת מצליחה לפתוח לי את העיניים ולהציג בפני צד חדש של התמונה. צד שלא הכרתי, שלא ראיתי, שלא הרגשתי בקיומו. היא הציגה לי אותו, במקום אותי. הבנתי מה הבעיה שלו, דרך זה מה הבעייה שלנו ובהמשך לכך מה הבעיה שלי. הוא צריך מישהי שתאפס אותו. שתציג לו את כל הדברים בפרצוף. שלא תוותר לו ותמשוך אותו קדימה. מישהי שלא תתן לו לשקוע במסכות ותוציא אותו אל העולם האמיתי. אני צריכה מישהו להכיל. מישהו שאני אוכל לתת לו ולהיות שם בשבילו. אני צריכה את הביטחון והכריזמה שלו, שאין לי, והוא צריך את הבגרות והאינטילגנציה הרגשית שלי, שחסרות לו.
הוא בסך הכל צריך להבין שאנשים יאהבו אותו גם בלי כל הפוזה. הוא פשוט צריך להתנקות ממניירות.
אני צריכה להפתר מתסמונת "האישה המוכה". אני צריכה מישהו שיכבד אותי, שיאהב אותי, ולוותר על כל המשחקים האלה.
אני צריכה להלחם על האהבה הזאת עד הסוף - או לגמרי לוותר עליה.
וזאת הבעיה.
מה עושים מכאן, זאת השאלה......
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
