"בקרוב" אהבה.

הרבה זמן לא ישבתי מול הדף הזה ובאמת פחדתי לכתוב.

פחדתי שברגע שאני אוציא את הדברים האלה אני באמת אפנים ושוב אלך לאיבוד..

אבל אין לי ברירה. ועדיף ככה...

אחרי מעל שנתיים, הצלחתי לשכוח אותו. כבר לא האמנתי שזה ייקרה, אבל הכרתי מישהו חדש. 

עזבו את זה שהם דומים בטירוף, שהאופי הוא אותו אופי ושהבעיות איתם-הן אותן בעיות.

אבל באמת שהצלחתי להרגיש, אחרי שנתיים שכמה שלא ניסיתי, פשוט לא הצלחתי...

התגעגעתי לתחושה של הפרפרים האלה בבטן.. ופתאום הם חזרו, ונזכרתי איזה דבר יפה זה הדבר שבכיתי עליו כל התקופה הזאת...

אבל אז הבנתי. זה לא הולך לקרות. הוא משחק. הוא מבלבל אותי. אני לא מוצאת לעצמי מנוחה לרגע.

כשאני איתו, כשאנחנו בדיוק נפרדים, כשהוא מתעלם בכוונה, כשאנחנו רבים, כשאנחנו צוחקים, כשהוא תופס מעצמו כדי להרשים.

וכן, גם כשהוא משפיל ליד כולם, אבל לעומת זאת גם כשהוא דואג, ומחייך את החיוך האין סופי שלו.

אבל בעיקר כשהוא עולה על הבמה, מביט בי בעיניים גדולות ורגישות שמסתירות הכל בפנים, ופשוט שר.

פותח לפנינו את העולם הפנימי שלו, שהוא כל כך דואג להסתיר בעזרת חוש ההומור, האינטיליגנציה, האגו, הבטחון העצמי המופרז, הרוקנרול.

והוא מתקרב ומתרחק, ובא והולך, ועוזר ומבלבל, ומזמין ונעלם, ולוקח אותי לאיבוד בדרכיו המוזרות.

ואני כמו טיפשה משחקת את המשחק.

זורמת עם בחור אחר שמעוניין בי. הכל כדי שתראה. הכל כדי שתגיד משהו.

אבל אתה שותק. ומתרחק עוד יותר. ומשתיק אותנו בדרך. וככה יוצא שאני רק פוגעת בו, כמו שאתה פוגע בי.

זה לא פייר. זה לא מגיע לו. זה לא מגיע לי.

ואם אני יודעת את כל הדברים האלה, וכולם אומרים לי לקחת צעד אחורה.. למה אני לא מצליחה?

אני הרי יודעת שזה הכי נכון בשבילי. זה הכי בריא וזו הדרך היחידה.

אני לא רוצה ללכת לאיבוד שוב. לא רוצה לוותר על עצמי. לא רוצה לשקוע בבדידות הזאת שוב......

למה זה כל כך קשה?