בשעות האלו של הלילה הראש מתחיל לעבוד, בעיקר כשהוא יודע שיש גימלים למחר ואין צורך לקום בחמש.
והפעם הסופ"ש האחרון לא עוזב אותי....
פעם ראשונה שאני נפתחת למישהו בכל כך קלות. מתמסרת ונותנת מעצמי, אבל גם מקבלת כל כך הרבה...
חום. תחושה שאני לא לבד. החיבוק הזה שלו באמצע הכל נתן תחושה שאנחנו לא ממהרים לשום מקום.
המילים האלו שלו....
שהוא לא יכול להוריד את השפתיים ממני, שזו לא הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים, שזה לא ייקרה באותו הלילה,
הכריעו אותי.
הייתי שבויה לרגליו גם כשבקושי ראיתי אותו ורוב האינטרקציה בינינו הייתה דרך העיניים.
הבישניות, החכמות, הבוגרות, עיניים שעברו לא מעט ועדיין שואפות רחוק. עיניים בודדות, אך חזקות.
ולב אחד שרוצה לתת ולתת כדי שלי יהיה טוב. כל כך מפנק, כל כך מתחשב.....
הנשיקות הקטנות האלה על הרגליים.. החום שהוא מקרין במגע שלו.. הרוגע.. השלווה....
האינטיליגנציה הגבוהה של הבחור הזה.. חוש ההומור.. הזיפים שהפכו את הכל לקצת מחוספס ומלא..
העיניים היפות החודרות לתוך הנשמה... המלמולים בין לבין שציירו תמונה של כנות, של אמון, של פתיחות וחשיפה.....................
לפחות ככה חשבתי.
איך זה שבבוקר שאחרי לא מגיע לי אפילו שלום?
רציתי לרוץ ולחבק אותך, למרות שכולם מסביב לא הבינו מה קורה.
גם אתה לא הבנת.
ובעיקר אני לא הבנתי.
וכנראה שהכל היה ברור מראש, הכל תוכנן בקפידה והיה ידוע שזה מה שהולך לקרות... וכשזה לא קרה.... נעלמת.
וזה לא שאתה הטיפוס שלי, וזה לא שהיינו נשארים בקשר אחרי, וגם אם כן אחרי דיט אחד זה היה מתפוגג.
אבל הרגשתי משהו. איך אתה מעיז לקום וללכת אחרי כל מה שדיברנו שם?
איך אתה מעיז להשאיר אותי לבד אחרי שכשאמרתי שאני פוחדת הצמדת אותי קרוב קרוב אלייך ואמרת שאתה איתי ושאתה לא הולך לשום מקום....
משחק של גברים.
משחק שאין לנו סיכוי להצליח בו או ללמוד את החוקים...
מתי כבר יגיע גבר שלא מכיר את המשחקים הטיפשיים האלה, ועדיין ייתן מעצמו כל כך הרבה כדי לתת לי את אותה ההרגשה של הלילה הזה......
יש דבר כזה בכלל?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
