"בקרוב" אהבה.

זה להיות מיוסר וכאוב, 

לא שלם עם עצמך,

בחוסר בטחון תמידי,

פגוע,

רודף אחרי ריגושים,

רודף אחרי אהבה,

טעון ברגשות,

מנסה להביע את עצמך בכל דרך אפשרית,

לא תמיד מצליח.

גם כשאתה מצליח זה לא מספיק טוב,

וזו הביקורתיות שלא עוזבת אף פעם.

אתה בלופים אין סופיים של ניתוח מה שהולך אצלך -

בגוף, בראש, בלב.

אתה תמיד מחפש, ואף פעם לא מוצא את מה שחיפשת.

ובכל זאת זה שווה כל רגע.

השניות האלה שהצלחת להביע את כל התחושות האלה במילה, במשפט, בצליל, בקול, בתנועה, בכל צורה אפשרית אחרת,

שווה כל כאב, כל בלבול, כל תחושת התמסרות לדבר הזה ואיבוד שליטה רגעית.

זו האהבה חסרת הגבולות הזאת. למוזיקה. לבמה. התשוקה הזאת ליצירה. 

כל השבת הזאת עשתה אצלי משהו... 

אולי זה הלחץ שמופעל מהסביבה, שצריך להסתכל קדימה ולהתחיל לחשוב על תואר, על עבודה מסודרת ישר אחרי הצבא, על זוגיות, על משפחה, על לפרנס את המשפחה הזאת.....

ואני שואלת, אתם לא רצים מהר מדי? אני בסה"כ בת 18. עוד לא ראיתי כלום בחיים שלי. עוד לא מיציתי את התקופה הזאת.

אחרי מה אתם רודפים? לאן אתם רוצים להגיע?  

 כל הסביבה סוגרת עליי, אבל אני לא רוצה לוותר על החלום הזה. על האהבה הזאת. גם אם היא נראת לי בלתי אפשרית......

כי הכל אפשרי.

עם קצת אמונה והרבה רצון.

ואני אגיע לזה.

גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה.

אני אגשים את עצמי.

אני לא אפסיק לעולם.

כי היצירה הזאת, זאת אני.

אני אוותר על הכל,

         אבל לא על עצמי.