יש לי סימפטיה לנוסטלגיה אבל לא קלישאית. זמנים השתנו, ואני השתנתי מקצה לקצה.

יש כל כך הרבה דברים שאנשים לא יודעים, יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת שאנשים לא יודעים. אני אוהבת מוסיקה רועשת שמפוצצת את עור התוף. אני גם אוהבת לרוץ ולשמוע את הנשימות שלי ואני גם אוהבת לא לחשוב על כלום. זה אפשרי. לא לחשוב על כלום בכלל. אצלי הכל הפוך, ככל שאני שקטה יותר ככה יש לי יותר מחשבות מבפנים. שמתי לב שיש אנשים שכל כך קשה לי להבין, ויש אנשים שאני מאוד משתדלת שלא להבין. אם כי, אני רואה שאני מתחילה להבין הרבה אנשים שכבר חשבתי שאני לעולם לא אצליח להבין ממש.

לאחרונה יש לי פלאשבקים חזקים של אירועים שקרו לי כשהייתי מאוד קטנה. המון דברים שהדחקתי או ששכחתי, המון דברים שמעולם לא גיליתי לאף אחד. הייתי כנראה מאוד תמהונית ומאוד מופנמת כשהייתי קטנה.

אנשים בדרך כלל ממש טועים כשהם מגדירים מי אני. לדעתי רוב מי שמכיר אותי יופתע לגלות הרבה מאוד דברים עליי, כמו על מה אני חושבת באמת או מה אני עושה בשעות הפנאי.

יש מישהי שהייתי מאוד רוצה לפגוש היום, כדי לסגור איזשהו מעגל. פעם היא פגעה בי, אבל זה היה לפני שנים ומאז ניתקתי את כל הקשרים איתה (בצדק מאוד!). אני זוכרת טוב את האירוע הזה. אם סתם מישהי הייתה פוגעת בי ככה לא הייתי מרגישה כל כך רע, אבל בה היה לי אמון כי היא התקשרה לי לתקופה טובה בחיים. אני כנראה צריכה לשכוח ממנה, כי זה שייך לעבר וזה יהיה מאוד מפחיד בשבילי לפגוש אותה היום. אני מאוד סקרנית לגביה, אבל אני לא חושבת שבאמת הייתי רוצה להתקל בה.