די כבר נמאסתם...!
כמה שאני נלחמת עליכם וכמה שאני מדברת עליכם וכמה שאתם חשובים לי
כמה שאני אוהבת אותכם אתם מגעילים אלי..
אני לא מצאתי אפילו חבר אחד אמיתי פה.
אולי איזה שתיים וזהו פאקינג 2 מיתוך 20 ילדים חברים שאני כן חשובה להם בערך..
פעם זה היה שונה היו לי מלא חברות וחברים והכל היה טוב לא היה את העניין של הפניימיה והכל..
היה פשוט טוב לא היו דאגות לאף אחד היינו כולם חבורה של ילדים שכל הזמן ביחד
והיו לי חברות ממש טובות שתמיד חשבתי שאף אחד לא יחליף אותם ותמיד נשאר ביחד והכל היה
טוב ושאני יזדק לעזרה הם יעזרו לי תמיד ושאני קצת ירגיש לבד הם היו איתי..וזה באמת היה ככה..
ולאט לאט החיים שלי נהיו כמו סרט , עברתי תקופה נוראית גיליתי הרבה דברים על החיים שלי
עלה העניין של הפניימיה והם ראו שאני בוכה הרבה
אז במקום זה הם התחילו לחפש את הסיבות הכי קטנות לריב איתי משהו
שאם זה היה קורה לפני חצי שנה הם בכלל היו צוחקים על זה
אבל לא ! שהייתי במשבר הכי רציני שלי הם עזבו אותי וגיליתי את הפרצופים של כולם..
הם ילדות מגעילות וגם שהיתה איזה מישהי שנשארה איתי ועזרה לי
אז גם לה בסוף נשבר וגם היא חיפשה סיבה לריב איתי וזהו הקשר בינינו נגמר..
ועכשיו נשארה לי רק חברה אחת, וגם היא גם כן חברה.. היא אף פעם לא התקשרה אלי אף פעם לא באה אלי (בחופש)
לא התייחסה אלי והיא יודעת שיש לי פה רק 3 ימים להיות איתה ולא אכפת לה לאף אחד לא אכפת
לפחות שיתקשרו אלי פעם אחת אף אחד לא התקשר אני תמיד הייתי זאת שהתקשרה לאנשים
שזה ממש מראה שלא אכפת להם..
כולם נפגשים עם כולם וצוחקים ואף אחד לא טורך להגיד לי כלום
אולי הם פשוט רוצים שאני ילך רחוק ושאני לא יחזור יותר...
בכל מקרה לא יהיה להם אכפת , אני בטוחה שגם אם יקרה לי משהו רציני
זה לא ממש יזיז להם..
ושתדעו שלא עוזר לי שאתם אומרות לי
"אני חברה טובה שלך! אני פה בשבילך! אני אוהבת אותך!"
-כי אתם אומרות את זה רק שכשאני עצובה רק כשאתם רואים אותי עצובה.
וזו לא החוכמה. החוכמה היא להיות תמיד בשבילך, לא רק כשאתה עצוב.
אז זה לא עוזר לי אם סתם תנסו לנחם אותי ותגידו לי את הדברים האלה. תוכיחו את עצמכם.
אבל במילא אני כבר מיזמן לא חשובה לאף אחד פה, אני לא יודעת אם הם זוכרים שאני קיימת..
סליחה שאני כל כך מתבייכנת פה , ושקועה יותר מידי ברחמים עצמיים,
אבל זה כבר רמה שזה כבר שגרה אצלי כל יום לשבת בבית לבד ולחשוב על החיים.
ולחשוב על ילדים שהיו פעם החברים הכי טובים שלי. ולראות איך הם עוברים לידי בלי למצמץ.
ולשבת כל היום ולחקות לצלצול מאיזה חברה או ידיד שסתם ישאלו אותי איך אני מרגישה ?
או שלפחות ישלחו לי סמס..משהו.. כי אתם יודעים שאני לבד עכשיו, ולפחות מימכם
שעברתי איתכם ביחד 4 שנים נפלאות ושאתם מכירים אותי הכי טוב לפחות אתם..
אבל לא..אתם לא רוצים לדבר איתי יותר.
אני גם קיימת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
