המעגלים שנפתחים ונסגרים מסביבי רק גורמים לי סחרחורת.

מצליחה לסגור מעגל אחד- נפתח אחר.

לאט לאט המעגלים סוגרים וחונקים עד שלא נשאר אויר לנשימה.

אולי מתחלפים תאריכים, עוברים הימים וקונים לוח שנה חדש-

אבל בשבילי השנה הזו עדיין לא נסתיימה.

כ"כ הרבה בעיות ודאגות שרק מתרחבות עם הזמן לא נפתרות,

יחסי אהבה שמתנדנדים מצד לצד ולא נותנים מנוח,

וככל שהזמן עובר מכירים עוד אנשים,

מתחילות עוד התפתחויות שנתקעות בקצה הפיה כי שום דבר לא מובן מאליו,

ואין לדעת מה יכול לקרות.

הפקת לקחים מאנשים במהלך השנה עדיין לא הגיעו לסיומם וכל פעם מופיעות הפתעות חדשות.

(לא במובן הטוב של המילה)

אבל כן יש התקרבויות עם אנשים שרציתי להכיר לעומק.

וכן חוויתי חוויות נהדרות שהגיעו לסיומן בשנה שעברה ומחכות חדשות בפתח.

המון נסיעות לצפון שרק הסבו לי אושר.

מה הלאה? מה הפקת הלקחים שלי מהחשבון נפש הזה?

לסגור מעגלים שלא היו צריכים בכלל להתקיים ורק הזיקו לי נפשית.

להגיע למקסימום שלי השנה ולהשקיע בכל הנוגע לבית ספר וצופים.

להוכיח לאנשים את מה שהייתי צריכה להוכיח מזמן.

לדעת לחבר בין הראש ללב.

הייתי חייבת ללכת לשם כדי להרגיש אותו עוד פעם.

והלא צפוי קרה.

כבר הייתי בטוחה שזהו, בחרתי בשביל הנכון בו הייתי צריכה לפנות ושסלולה לפני דרך אחת ישרה ובטוחה,

אך לפני שהספקתי אפילו למצמץ הגעתי לצומת שכל שביליה  מכוסים בערפל ואינם נראים לעין.

אם ידי כבר הייתה מוחזקת ביד גדולה ובטוחה, ידי השניה כרגע מוחזקת גם ביד-

גדולה ועדינה אך ממש לא בטוחה.

והיא מלטפת אותי באור, שלוה ושקט שאי אפשר לעמוד בפניו.

הנעימות הזו עדיין נשארה לי על הלחי והיא רק מבקשת עוד..

העיניים האלה, החיוך הממיס הזה מקבילים לחוסר ביטחון שיש לי בבנאדם שכמעט איני מכירה.

ושתי הידיים האלה שמחזיקות בי חזק ולא עוזבות, לא נותנות לי ללכת לשום מקום.

ועכשיו, שכל השבילים מעורפלים, נותרו לי שתי ברירות:

לחכות בסבלנות מאופקת שהערפל יתפזר,

או לקחת את הסיכון ולבחור בשביל שאיני רואה מה דרכו המיועדת.

"..אני זוכר בלילות של ירח מלא
היית באה אלי
לא במקרה
מסוממת
מטורפת בלי הכרה
היינו נופלים לרצפה
נוזלים מהתקרה
היינו עושים אהבה.."