| 8/2015
Si vis pacem, para bellum
כשנה מאז הביקור האחרון. אולי יותר, אולי פחות, לא באמת אלחץ שוב על "צפיה בבלוג" בשביל לבדוק. בשלב מסוים, נאספו יותר מדי חוויות שמקומן כאן. חוויות שאולי הייתי רוצה להסתכל עליהן בשלב מאוחר יותר, כדי להתגעגע ולכאוב, או כדי לשמוח ששרדתי, תלוי מי מאיתנו נמצא כאן.
בראש ובראשונה ישנם כמה מילים שאני רוצה לומר ל"חבר" משכבר הימים.
לפעמים קשה לי להאמין כמה אנחנו דומים. כמוני, האמוציות והסנטימנטים שלך הגיעו לרמות כל כך רחוקות מן הממוצע, כל כך מתקדמות ומפותחות יותר מה"כלל", ממה שנחשב "רגיל" ו"נורמטיבי", ובגיל צעיר מכפי שהיה אמור. או שבכלל ייתכן וההגדרות של הדור הקודם מזמן לא רלוונטיות, והגאווה של שנינו על ההבדלים בינינו לבין "רגיל" ו-"נורמטיבי" מפוברקת בדיוק כמו הפוזות החברתיות שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. מי בימינו לא אמוציונאלי מתחת למסיכות הבשר ושריון העור? מי לא היה נשלח לטיפול אם היה עובר כיום מחדש את גיל ההתבגרות המסרב להתבגר?
כמוני, הגעת אמוציונאלית רחוק משהיית אמור, ונשארת שם. רצית ייחוד, לא הישגים. ברגע שרשמת הישג אחד, פריצת גבול אחת בתחום הרגש, תקעת יתד דרך הרגל של עצמך ונשארת. הנחת לדם ולבשר המרקיב להוות עדות אילמת לניצחון שרק אתה מכיר.
בשלב מסוים פרצת את הכלוב. זה ודאי אכזב אותך, לגלות שעד שאזרת את האומץ לנסות ולברוח, עד שתכננת בדיוק מה לעשות ואיך לעבוד עלי, איך לגרום לי להירדם בשמירה - השער לא היה נעול בכלל. את המנעול פתחתי, את המפתח השלכתי אל ההמון, וכל שנותר היה לך לעשות הוא לצאת. רגל אחרי רגל, קו ישר קדימה, ולקפוץ. התהום הרי מזמן לא הובילה אל הנשייה. העולם האמיתי רבץ בתחתית, פורש ידיים, מבטיח לתפוס אותך משל היית מטאליסט מתלהב שקופץ ל-crowd surf בהופעה בה הוא לבד מעלה את ממוצע הגילאים פי שתיים.
העלת משקל עם השנים. התרסק על העולם, שברת כמה עצמות וכמה א/נשים על הדרך. יצאת החוצה ועמדת מול כולם. "זה אני. לכו תזדיינו". כמובן. לשלוח אותם להזדיין זה הרבה יותר קל מלהבין שאתה בדיוק כמוהם. שמה שהכי מעורר אותך זה לראות את המראה בפנים שלהם, בהתנהגות שלהם, באני הפנימי ובאני המורחב שלהם. אז אתה משתולל. פותח פה. יורק. בועט. שורף גשרים ומכבה את השריפה עם שתן וזרע. עם קיא. עם דם של עקרונות. ואחרי זה? כרגיל, מיסטר הייד. אני נשאר אחריך, לנקות את הפסולת, הטינופת והזוהמה שהשארת מהחיים שלי. להתחנן לסליחה בפני אחרים ובפני עצמי. מתי סופסוף תבקש אתה ממני סליחה על כל מה שעשינו?
תביט בת.ז., "Lord Havoc". וכבר יש לך תעודת זהות, כי אתה בן 16. וממש כמו הדור הרקוב, העלוב, הפתטי והמזוהם (שכחתי משהו? שם תואר מתנשא, מעליב, מגעיל ומבזה שגורם לך לאשליה של עליונות? אתה מגעיל אותי) של ימינו, יש לך בלוג מאז שאתה בן 4. יפה לך. גיל 16 הוא גיל נהדר, נכון? העולם שייך לך, ואתה יכול לחרבן עליו כרצונך. לפזר את הרעל שלך, לזעום, לשנוא. חמתך בוערת, מצפונך קופא ותודעתך נרקבת. מי אתה? אתה עדיין זוכר? אי פעם ידעת? זה לא באמת משנה, לפחות לא לך. כנראה גם לא לי. אתה תמשיך להתנהג כמו ילד בן 16 שחושב שהעולם שלו. ואני? אמשיך להפסיד לך בדו-קרב בו נולדתי להפסיד. מה אתה הרי, אם לא התירוץ שלי לחיות בשלווה עם ההפסדים? הכשלונות? הבושה?
אתה חלאה. אתה זבל. אתה אפס. אתה כל מה שאני שונא בעצמי. ואני אוהב אותך על כך.
ואני? אני בן 30. כבר לא כל כך עובד בהדרכות. מצאתי שקר למכור, קנו אותו, והשתחררתי. מצאתי עבודה שקטה מהבית, שיכלה להיות לחוצה פחות ורווחית יותר, אם הייתי חזק יותר. אבל היא, ביחד עם תמיכה כלכלית שמתאימה אולי לאנשים בני מחצית גילי, ביחד עם סעד ממשלתי, מחזיקה אותי. מתחזקת את סגנון החיים שלי, בו עולם חדש לחיות בו מדי כמה שבועות עד כמה חודשים, ומזון תעשייתי בשיחת טלפון ומחיר מגוחך הם ההנאות שלי. אני עדיין חולם על אהבה. בחלומות שלי אני גם ראוי לה. אישה שתראה דרך הכל, שהעיניים שלה הם הנפש שלה בלי שקרים ומסיכות, לפחות לא ממני. אישה שביחד ניצור חיים חדשים ונעניק להם עולם טוב יותר מזה בו נאלצנו לשרוד. אני עדיין חולם להיות אבא טוב כמעט כמו אבא שלי. אני עדיין חולם לתת לאבא ואמא שלי, למשפחה שלי ולאלו שלצערי רואים בעצמם חברים שלי סיבה להיות גאים בי. סיבה אמיתית, בלי פשרות, ויתורים, ומדדים מיוחדים שנוצרו במיוחד בשבילי. אני עדיין מספר לעצמי שלא מאוחר מדי, שאפשר להגשים חלומות. אפילו שהשעון מזמן מתקתק אחורנית, כפי שמספרות קופסאות הסיגריות המקומטות ועטיפות הג'אנק פוד. כל האחרים עברו אותי מזמן... ואולי טוב שכך. אני שמח שהם הצליחו לצאת מהבור. למרות שבודד לי פה. בהיעדר יכולת להיות אדם טוב יותר, אני שואף להיות ניצן טוב יותר. לצמצם את ההפסדים. להחזיק בשיניים ולא לוותר. נותר לי לקוות לעזוב בראש מורם, גב זקוף וחזה נפוח. ולא בבושת פנים.
אני מאבד לאחרונה. דווקא אנשים טובים. ברגע האמת הזעם לא רואה אותם, החיה תוקפת אותם, הלורד הנאצל יימח שמו לא רואה בהם כראויים. תמיד ידעתי שה"רשת החברתית" הזו אינה בשבילי. אולי הייתי צריך להקשיב, ולא לחשוף את עצמי לעולם הזה מסיבה כל כך בנאלית. אולי עוד לא מאוחר מדי לתקן. אולי אפשר ללמוד להתעלם מהזוהמה הפתטית שמתעקשת לטפוח לי על הפרצוף בצחוק מעיק והבעה מתריסה על פרצוף חסר ייחוד. זה כדאי ללמוד לסתום את הפה סופסוף. זה כדאי.
אני שורק לך, אחי ורעי. בוא, היכנס חזרה לכלוב שלנו. יצאת, ראית עולם, והבנת שאין לך מה לחפש בו. בוא תישאר כאן, איפה שמותר. איפה שאלו שישפטו אותך לא יעזו להיכנס. איפה שרק אנחנו, ועוברי האורח של המציאות המקבילה. שב. אכול משהו. שתה לרוויה. לך לישון.
ומי ייתן ולא תתעורר לעולם. ותניח לי לנפשי.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Lord Havoc