בוקר. ישנה ציפייה ממני להוסיף את שם התואר "טוב", אך איני חזאי, וחוצמזה זה תמיד יוצר אצלי אסוציאציה ישירה, כזו שלא ניתן להתחמק ממנה ולהישאר בחוט המחשבה, לשיחה של בילבו וגאנדלף מ"ההוביט" (כן, אני מדבר על הספר ולא על הסרט, זה עושה אותי ראוי יותר?).
נכון, לא בוקר עכשיו. 12:13 בצהריים, או אחה"צ, זה לא בוקר. ניחא.
תהליך סידור השעות החל בתרועת ענק, אך כמו כל תהליך שאיני מורגל לעשות בצורה נכונה, זה לא בדיוק עבד כמו שצריך. בהתחלה, גם אם הייתי מתעורר בתשע בבוקר (היו איזה יומיים שלושה), הייתי נהייה עייף עד כדי צורך לישון עד שעות הערב המוקדמות. זאת לעומת הימים בהם הייתי מתעורר בלילות, וסוחב בשמחה עד הבוקר. נכון, לא בוקר, צהריים.
אתמול התעוררתי בסביבות שמונה בבוקר, הייתה הרבה עבודה, ובסופו של דבר במקום ללכת לישון כשהייתי עייף אכלתי דברים מאוד לא בריאים (עונת הסופגניות החלה, מה לעשות), צפיתי בפרקים של הסדרה שכרגע היא הסדרה שאני צופה בה, ושיחקתי בסלולרי. אפרופו תהליכים, תהליך הפיכת המחשב מכלי פנאי לכלי עבודה הלך בד בבד עם ניצול עוד חלק מהפוטנציאל הרב של טלפון סלולרי עדכני, תוך הפיכתו למדיום המשחקים התורן. בתור אחד שגדל על מריולנד ומטרואיד בגיים-בוי, לחזור לשחק במכשיר שמתאים בכף היד היה כמו לרכב על אופניים (ביטוי חסר משמעות עבורי, שכן אני לא יודע לרכב על אופניים). מה שכן, מביני דבר שישוו את גודל המסך של סמארטפון ממוצע עם גודל המסך של הגיים-בוי הישן, יבינו למה זה קל כל כך. יבורכו מפתחי אפליקציות המשחקים, הם עבדו קשה.
אמרנו בוקר. בוקר נפתח בכוס קפה, ברובם המוחלט של הימים כוס אחת בלבד לאורך כל היום (לא להתלהב, עוברת הרבה קולה במערכת). שתי כפיות נסקפה מגורען ממותג זה או אחר, מה שיש, מה שזול. כפית קקאו. חמש כפיות סוכר (כוס גדולה, אפשר להשוות לשלוש כפיות בכוס שלכם, או של אמא שלכם. חה.) נכון, לא בריא, אבל גם ככה יש סוכרת בשני הצדדים של המשפחה. וכן, אני יודע שיום אחד יתגלה שכל הנטייה הזו למחלות בעקבות תורשה היא לא יותר מנבואה שמגשימה את עצמה, ושתפקיד גדול יותר מהגנים משחקת הגישה של "גם ככה יהיה לי, אז עד אז, בואו נתפרע".
לקפה פעם היה טעם של משחקי דפדפן באינטרנט, על המחשב. נוצרה התנייה בעקבותיה אם הייתי שותה קפה בלי לשחק במשחק סבלנות Click&Wait זה או אחר (ניהול חווה/בית קפה, ניהול צבא מודרני/צבא ימי ביניים/משפחת פשע, תבחרו) הייתי מרגיש שמשהו חסר.
לשמחתי הרבה, ושמתי לב לזה רק הבוקר, לקפה כבר אין טעם של משחקים. יש לו טעם של עבודה. של בדיקת מייל לקבלת משימה, של החלפת הודעות טקסט עם הבוסים לשם בירורים, של סיכום מאמרים וכתיבת סקירה ספרותית/רק תאורטי, מתודולוגיה, ממצאים, דיון ומסקנות, ותוכן עניינים מיושר לימין. אבא תמיד אומר שהרגל נבנה ו/או נשבר ב-21 יום. אני לא בטוח כמה זמן עבר, אבל עושה רושם שאבא צודק.
חוצמזה, כרגע באופן תאורטי ישנן ארבע קבוצות שאני מדריך. תאורטי כי בכל זאת רק תחילת שנה, כל קבוצה יכולה ליפול ולכל קבוצה יכולה להתווסף אחרת. בינתיים החלוקה שווה בין חוגי D&D לחוגי משחקי לוח. כאב הראש העיקרי הוא בהגעה לשם, לפעמים זה מערב הליכה מציקה בחום, לפעמים נסיעה במונית שירות לפני/אחרי ההליכה. כאב הראש המשמעותי יותר הוא בכך שאני עובד בשביל שתי חברות שונות, אחת החברה שעבדתי בה בעבר עם אותו בוס עמו היו המון תקלים בעבר, בעיקר באשמתי. השנייה - חברה שקמה רק השנה, מנוהלת בידי עובד לשעבר של אותו בוס (שהוא במקרה חבר טוב) ושותף שלו (שהוא במקרה האיש שבזמנו הקים את החברה הראשונה עם הבוס עמו היו התקלים). נוצר מצב שיש שני מעסיקים שנמצאים בכסאח אחד עם השני, ובתחרות. מצד אחד על הזין שלי, בעיה שלהם, אני כאן בשביל לצאת בסדר עם כולם ולעזור לשני הצדדים. לבוס מן העבר בעיקר למען עצמי כדי לתקן את החוויה הקודמת, ולחבר הטוב כי הוא חבר טוב. העניין הוא האשמה. ברגע שאני נאלץ לסרב לאחד הצדדים בעקבות מחוייבות קודמת לצד השני, אני מרגיש כמו בוגד. אני יודע שזה לא אמיתי ולא רלוונטי ורק בראש שלי, ושאם זה גם בראש שלהם אז זו אשמתם הבלעדית ובעיה שלהם. ובכל זאת קשה. אבל כאמור, רק התחילה שנה, נתגבר.
סה"כ שלוש משרות, כאשר כתיבת העבודות היא המשרה העיקרית. לאחר שיגיע תלוש או שניים, אאלץ לעשות תיאום מס. עוד כאב ראש. ייתכן גם שאעבור את השכר שאני יכול לקבל כדי להמשיך להיחשב נכה של ביטוח לאומי. מצד אחד זה נפלא, לחיות על חשבון המיסים שלכם ממש לא עוזר להערכה העצמית שלי ולתחושה היומיומית. מצד שני זה מפחיד. מפלות קורות, ולכולם. בגלל ההפרעה שאני סובל ממנה, מפלה כזו יכולה להתבטא באובדון מיידי של יכולת ההשתכרות. מה עושים אז?
לא חכם לחשוב על זה. כאמור, נבואות שמגשימות את עצמן. נגיע לגשר - נעבור. עד עכשיו כל ההתנהלות מול ביטוח לאומי עברה בהצלחה ואין סיבה שזה לא ימשיך כך. חוצמזה, אני עוד לא יודע אם זה רלוונטי בכלל. זמן יגיד. עד אז - צריך להמשיך. גם אם לא קדימה, גם אם רק לצדדים. בתמרון.
בינתיים אני מצליח לעמוד בהתחייבויות שלקחתי על עצמי. כמעט ולא מאחר במועדי ההגשה, כמעט ולא מאחר לקבוצות (יום אחד אחרי 27 שעות עירנות בעבודת נמלים מתישה ושוחקת התמוטטתי, ובמקום להתעורר ב-14:00 התעוררתי ברבע לשלוש. נאלצתי לקום באמוק, לתפוס מונית ספיישל ולהגיע באיחור של חמש דקות לקבוצה. למזלי לא הגיע אף לא ילד אחד. כאמור, תחילת שנה. נעבוד על זה).
עד לפני כחודשיים-שלושה, היום היה מורכב מלקום, לשבת על מחשב בבטלה גמורה ולעשות דברים חסרי משמעות פיזית עבורי (משחקים זה כיף ודיונים אינטרנטיים שעיקרם שימוש ביכולת התבטאות ועובדות כדי לסתום את הפה לאנטישמיים, שונאי ישראל וקיצוניים מכל מיני קבוצות החל ממגדר וכלה בטבעונות זה נחמד, אבל לא אמיתי). היום - התעוררתי בערך בשש בבוקר אחרי שהלכתי לישון בשלוש, חזרתי לישון עד 9:00, וישבתי על משחקים בסלולרי עד 12:00. עכשיו - היגיינה בסיסית לפני העבודה (בעבר זה היה לקום מאוחר מדי, בקושי לשטוף פנים, ולצאת), קבוצה מ-13:30 עד 15:00 (כתות ג'. אני קורבן של ההצלחה שלי, ותמיד כשיש קבוצה של "קטנים" אני מקבל אותה. לרוב זה קל, אלא אם כן יש ילדים בעייתיים. תתפלאו, אבל לפעמים ריטאלין אינה מילה גסה. כנ"ל לגבי משמעת) ואז להפוך סקירת ספרות של 5 עמודים ל-15 עמודים. משהו על הורות בקהילה הגאה וההבדל בין האב/אם הביולוגי/ת לבין השותף/ה השני/ה מבחינת תחושות והכל. לא תמיד זה מעניין כל כך, יש גם נושאים מאוד יבשים. גם איתם אני מתמודד איכשהו.
זה לא שהכל בסדר. כבר חודשים לא ביקרתי את הצד של אבא במשפחה, כולל את אבא עצמו, כולל שיחות טלפון. אני לא מצליח לשמור על קשר עם אנשים חשובים לי. ולנושא ההרגשה, הבדידות והכאבים אין מה להיכנס כרגע. אני עדיין צריך לקבוע תור לפסיכיאטר (ועכשיו זה נהייה קריטי כי אני צריך חידוש אישור על תרופה), להגיע לביטוח לאומי בשביל לקבל ניירת לגבי אחוזי הנכות, להגיש בקשה לסל שיקום דרך המרכז לבריאות הנפש, לחזור לטיפול פסיכולוגי לפחות פעם בשבוע, לחזור למפגשים תדירים עם עורכת הספר, לצבוע את הבית, לשנות את התזונה הלקויה והמגעילה, להתחיל לעשות קצת כושר כדי שהמראה לא תהיה עד כדי כך מכוערת ולהפסיק לעשן (לפחות לרדת מקופסא ביום). יש עוד מצבור עצום ברב של נצחונות שעלי לצבור בשביל התקווה הזעומה שאולי יום אחד ארגיש טוב עם עצמי, לפחות עם עצמי.
אבל עד אז, ובהתחשב בעובדה שעוד 45 דקות מתחילה קבוצה, אני צריך להתמקד בעבודה. ובמה שטוב. רצה הגורל, ושני הדברים כרגע הם היינו הך. זה מה שיש. זה המצב הנתון כרגע.
בדיוק כמו העובדה שעכשיו כבר לא בוקר, למרות שלפני כמה שעות, עוד היה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Lord Havoc