היה זה אחר צהריים של סתיו לפני שנים רבות. משפחה משבט עור-הנמר התקרבה לפתח מערה.
רוח קרירה נשבה ובני האדם הקדמונים שהיו לבושים בחלקי עורות של חיות החלו לחוש בצינה. הרוח קיררה את עורם החשוף. החכם בעל הזקן הלבן הצביע לעבר המערה ונד בראשו: זה יכול להיות מקום טוב בשבילנו. שם בפנים נוכל להדליק אש. להתחמם. נבשל את הארוחה שלנו מהחיה הגדולה שצדנו אתמול ועדיין שוכבת בתוך החורש.
רואן היה אז ילד בן חמש. הוא פרץ קדימה ורצה להיכנס למערה, אבל החכם סימן בידו, ואימא של רואן הספיקה לעצור בעדו. עוד לא, אמר החכם, יתכן שיש חיות גדולות היושבות במערה. על קירות המערה אפשר לראות סימני חריטה של ציפורני דובים. אבא של רואן הושיט לחכם את הגחלים שנשא, הגחלים בהם נשמרה אש השבט. החכם הדליק לפיד והשליך אותו לתוך המערה.
בהתחלה לא קרה כלום, אבל אחרי רגע שמעו בני האדם נהמה – בכלל לא מפחידה, חשב רואן - ודובון קטן יצא מהמערה בריצה מבוהלת. הדובון נפל והתגלגל, קם והמשיך לרוץ עד קצה החורש. שם, במרחק בטוח מבני האדם עמד והביט לעברם. החכם לא זז ודבר לא קרה במשך זמן רב. אז סימן החכם בידו ובני האדם נכנסו למערה.
בן רגע מילאו את המערה האפילה קולות צחוק ודיבורים, המערה קיבלה את שבט עור-הנמר בברכה.
טוב, אמר החכם, בינתיים זה יספיק, אבל אני בטוח שהדובים שחיים במערה הזאת יחזרו. אין לנו מה לחשוש, הרגיע החכם את בני השבט שלו, האש שלנו תפחיד אותם. הם ינטשו את המערה ויעברו למקום אחר.
בני האדם הדליקו אש ופתח המערה האיר. דובון עדיין עמד בקצה החורש והביט במתרחש. שני אנשים הלכו לחורש וגררו את החיה הגדולה שצדו. שאר בני האדם הכניסו פנימה עורות וחלקים מהחיה שחתכו בעזרת סכיני האבן שלהם. המערה התחילה להתחמם ועשן יצא החוצה מרווח שבין הסלעים בתקרת המערה. מערה מושלמת בשבילנו, אמר החכם. כולם עבדו ודיברו בהתרגשות. החכם כבר הכין חומרים כדי לצייר על קירות המערה את הציורים שלו, ובמיוחד את החיה הגדולה הקדושה, הנמר שעל שמו השבט קרוי. הם לא שמו לב לילד רואן שהרים מהפינה את חנית העץ הקצרה שלו ויצא החוצה.
אני יכול לצוד דב, אמר הילד לעצמו, בדיוק כמו שסבא של סבא שלי צד את הנמר הקדוש, הנמר של השבט שלנו. לא סתם קראו לי רואן.
רואן יצא מהמערה. בקצה החורש עדיין עמד הדובון והביט בפתח המערה שהיה מהבהב באור המדורה. רואן התקרב לדובון, אך הדובון לא זז. רואן הרים את החנית. עכשיו הוא היה ממש קרוב לדובון. ואז אמר הדובון, שלום. חניתו של רואן נפלה מידו.
על מה דיברו הדובון והילד. איננו יודעים. על מה מדברים ילדים שרק נפגשו. אולי לא דיברו הרבה. אבל בתוך רגעים מעטים היו הדובון והילד מתגלגלים במורד החורש, צוחקים וצועקים, זה בפרוותו וטפריו הדקים וזה בעורו החלק ורגליו הזריזות.
הם הגיעו לעמק והתחילו להתחרות בטיפוס במעלה ההר. לפתע עצר הדובון ושאל את רואן, מהו האור ומהו העשן שראיתי מהמערה, כאילו שיש לכם ברק בתוך המערה, כמו הברק שזרקתם לתוכה ובגללו ברחתי מהר החוצה. לרגע עצר רואן ובליבו עלתה מחשבה לא נעימה, גירשנו את הדובון מהבית שלו. בטח, הוא פנה לדובון ואמר, אנחנו כבר אנשי אש מזה ארבעה דורות. סבא של סבא שלי, רואן הגדול, נושא עור הנמר, כבר ידע לשמור על האש ולהדליק מדורות. אההשש, ניסה הדובון את המילה הלא מוכרת. אתה מתכוון כמו ברק. כן, אמר רואן, זה באמת כמו ברק, אבל אנחנו שומרים את האש איתנו תמיד, אנחנו לא צריכים לחכות לברק. כמעט כבתה לנו האש בגשם האחרון בדרך לפה, אבל אז בא ברק משמיים, הנמר הקדוש שלח לנו ברק. הברק הכה בעץ ומשם לקחנו עוד אש. זה פה למעלה בראש ההר. באמת, אמר הדובון, תראה לי. רואן טיפס והדובון בעקבותיו. פתאום נזכר רואן ואמר, קוראים לי רואן. כן, אמר הדובון, כבר אמרת לי. ואיך קוראים לך. שאל רואן. הדובון אמר משהו שנשמע לרואן כמו מלמול. הוא ניסה לחזור ויצא לו מלמול משונה, דיבדיבדיב. בסדר, אמר הדובון וצחק, אתה יכול לקרוא לי דיבדי, זה שם יפה. הנה, הגענו, אמר רואן. הוא התקרב לעץ הגדול השרוף שעמד לבדו במרכז קרחת היער החרוכה. רואן התקרב לעץ הרבה יותר ממה שהרשו לו המבוגרים, אבל המבוגרים הרי לא היו פה, ורואן הוא הרי נכד נכדו של רואן הגדול, נושא עור הנמר. הדובון עמד מאחורי רואן והציץ מעבר לכתפו. עשן עלה מבסיס הגזע השרוף וזה הפחיד אותו. הוא נצמד לגבו של רואן, שלא יחשוב שהחבר החדש שלו הוא איזה דובון פחדן. אתה רואה דיבדי, אמר רואן. פה, מתחת לאפר הלבן, עוד יש גחלים. אני יודע כי יוצא עשן. עכשיו אם תביא לי קצת קוצים ועשבים יבשים, תראה איך אני מדליק אש. אההששש, אמר דיבדי, ורץ לקצה קרחת היער להביא קוצים. רואן הניח את הקוצים על האפר ודיבדי התקרב יחד איתו. אז נשף רואן בחוזקה. האפר הלבן כיסה את פניו של דיבדי. הוא חשב שכל העולם הפך לבן והחל להתעטש ולהתעטש. רואן צחק עד שנפל על האדמה. דיבדי קצת נעלב. הוא קם והושיט באומץ יד לכיוון העשבים כדי לעזור לרואן שחזר לנשוף על הגחלים. היזהר, אמר רואן, אבל זה היה מאוחר מדי. האש פרצה החוצה בלהבה יפה. דיבדי התיישב על האדמה והביט בלהבה הקסומה. הוא גם הריח ריח משונה. דיבדי, אמר רואן, אתה התקרבת מדי, זה אסור. תראה שרפת לך את הפרווה. דיבדי הביט בידו והחל להרגיש צריבה. איי, הוא אמר. בוא, אמר רואן, זה לא נורא, אבל צריך לקרר לך את הכווייה. אולי יש קצת עלים רטובים מתחת לעצים. מים, אמר דיבדי, אני אמצא מים.
דיבדי עמד במרכז קרחת היער והתרומם על שתי רגליו האחוריות. הי, אמר רואן, חשבתי שרק אנחנו הולכים על שתי רגלים. אנחנו והלטאות הענקיות שמתו לפני שנים רבות. דיבדי לא דיבר. הוא סובב ראש ימינה ושמאלה ואז הסתובב על רגליו במעגל שלם וכל הזמן נשא את אפו למעלה. הנה, אמר, המים נמצאים בכיוון ההוא, אני אפילו יכול להריח אותם. אני אפילו יכול לשמוע אותם.
וואו, אמר רואן, איך אתה שומע ומריח כל כך טוב.
רואן ודיבדי ירדו מההר, ושוב רואן הוביל. עכשיו דיבדי התפלא, איך רואן מצליח למצוא דרך בין העצים ההולכים ומחשיכים. איך אתה רואה כל כך טוב, אמר דיבדי.
מאחורי הרכס החשוך הביטו אבא דב ואמא דובה בזה בזה. אבא דב החזיק בידו כוורת של דבורי בר. כמה מהדבורים עוד זמזמו סביב לכוורת, אבל אבא דוב עם פרוותו העבה לא שם אליהן לב. אמא דובה נשאה על כתפה שורש עץ גדול מעופר. הגיע הזמן לחזור, אמרה אמא דובה. הם פסעו בצעדים איטיים וארוכים והגבירו קצב במורד הרכס. לפתע עצרה אמא דובה ורחרחה את האוויר. עשן, היא אמרה לאבא דב. כן, הוא אמר. זה בטח הברק שפגע בעץ למעלה על ההר שלצד המערה. לא, אמרה הדובה, זה בכיוון אחר. זה מכיוון המערה שלנו. באמת, התפלא אבא דב ועצר גם הוא לרחרח. נכון. איך יכול ברק להגיע לאזור המערה שלנו. שניהם המשיכו ללכת במהירות. אז אמר אבא דב, אולי אלה בני האדם עליהם שמענו. החדשים שיודעים להחזיק ברק ולעשות ברק בעצמם. אולי הם הגיעו אלינו. במערה שלנו, התפלאה אמא דובה והתחילה לדאוג. בוא נלך בדרך הקצרה, דרך הנהר. אבא דב לא ממש רצה להיכנס למים, אבל לא הייתה ברירה. שניהם ירדו לכיוון ערוץ הנהר וכשהגיעו קרוב אליו שמעו דבר מוזר מאד. מה זה, אמר אבא דב. זה דיבדי שלנו, הוא צוחק, אמרה אמא דובה. ועוד מישהו, אמר אבא דב. הם עברו את עיקול הנהר ונעצרו בתדהמה. בתוך המים באור הירח קפצו, שיחקו וצחקו שני ילדים, דובון המוכר להם היטב וילד, בן אדם.
בתוך המערה החלו המבוגרים לכרסם את הבשר שיצא מהאש. אמא של רואן הרגישה שמשהו חסר כבר זמן, אבל לא הבינה מה. היא הסתכלה סביב וראתה את אוי, אחותו של רואן. בדיוק כשהבינה שרואן חסר, אמרה אחותו של רואן את המילה שהיא תמיד אומרת כשמשהו מפתיע קורה, אוי. רואן לא פה. איפה הוא, שאלה אמה. ראיתי אותו יוצא מהמערה עם החנית שלו, חשבתי שיחזור עוד רגע, אמרה אוי. אני חושבת שהוא רצה ללכת לצוד את הדובון הקטן. אמא ואוי הציצו מחוץ למערה ולא ראו דבר. בחוץ היה חושך.
אמא של רואן הלכה מיד לחכם ולאבא של רואן ובתוך זמן קצר הפסיקו השיחות והצחוקים וכל המשפחה התרכזה סביב החכם. אין ברירה, הוא אמר, נצא לחפש את רואן. בחושך, התפלא גבר אחד. מעולם לא יצאנו בחושך. נכון, הסכים החכם, אבל אנחנו יכולים, אנחנו נצא מוגנים ויש לנו אש, ואת רואן חייבים למצוא. אנחנו נקרא להגנתנו את הנמר הקדוש, אמר החכם והוסיף בעצב, אבל זה לא יספיק. בלילה יוצאים יצורים ששייכים רק ללילה. בלילה הנמר שלנו לא יספיק. החכם צייר על קיר המערה ציפור משונה והורה לכל המשפחה לשבת ליד הציור. זהו הינשוף החכם, הוא אמר. בלילה הוא יוביל אותנו, אם הוא ירצה ואם נקרא לו באמת. בליל ירח אולי אפילו חד-קרן יגן עלינו. החכם התחיל לשיר בקול נמוך שיר שהמשפחה לא שמעה מעולם, שיר של לילה, וכל המשפחה הצטרפה אליו. לאחר מכן, אסף אבא של רואן, שומר האש, את הגחלים וקבוצת גברים ונשים לקחו לפידים. החכם יצא מהמערה ובלי לחכות לאף אחד התחיל ללכת. נושאי הלפידים נאלצו לשכוח את פחדיהם ולרוץ אחריו. כשהגיע לקצה החורש הוא צעק, רואן, וצעקתו הדהדה בהרים.
בני האדם טיפסו ועלו וירדו ואיבדו את הכיוון. אז עצר החכם, הניד ראשו ביאוש ופשוט עמד וחיכה. בני האדם עמדו וחיכו איתו בשקט. סבלנותם כמעט פקעה ואחדים מהם רצו כבר להציע לחזור. אז שמעו אוושה באוויר וצל חלף מעליהם. זהו, אמר החכם, הינשוף הראה לנו את הדרך. בתוך זמן קצר. עלו בני האדם במעלה ההר לכיוון קרחת היער.
בשלב הזה, כבר ידעו הדובים שבני האדם הגיעו למערה שלהם. הם שמעו את בני האדם צועקים בלילה השקט וקלטו שבני האדם מתקרבים ועולים לקרחת היער שנמצאת בדיוק במעלה ההר שמעל ערוץ הנהר. גם הילדים, הדובון ובן האדם, שמעו וסופסוף רואן הבין מה קורה. הוא אמר לדיבדי, תשמע אני חייב להגיע אליהם, קוראים לי, דואגים לי. אמר, והחל לרוץ חזרה במעלה ההר לקרחת היער והדובון אחריו. מאחוריהם בשקט גמור, עדיין נושאים את הכוורת ושורש העץ הגדול, פסעו שני הדובים.
ראשונים הגיעו שני הילדים. הם צעדו לתוך קרחת היער בפסגה ליד העץ השרוף ועמדו באור הירח. רואן קלט משהו והסתובב. הוא ראה מולו שני דובים ענקיים. פחד הציף אותו, אבל דיבדי קרא בשמחה אבא אמא ורץ אל הוריו. רואן לא ידע מה לעשות, אבל הייתה לו הרגשה טובה כי דיבדי הביט בו מתוך זרועות אביו. רואן פשוט הלך לדובים ועמד קרוב מולם, מריח מקרוב את העוצמה והפראיות שלהם. רואן ידע שהדובים קיבלו אותו.
לפני שהספיקו לומר משהו, נכנסה חבורת בני האדם לקרחת היער מצידה השני. פסיעותיהם הדהדו חזק מדי, צעקותיהם היו גסות ואור הלפידים שלהם היה חזק מדי – לפתע רואן הבין שהוא רואה את בני האדם בעיני הדובים שעומדים לידו. אבל גם רואן רץ לחבק את אימו ואביו שצחקו באושר.
מי התחיל ראשון? האם הייתה זו נהמתו של אבא דב שפירושה היה, המערה שלנו, פולשים. או שהיה זה דודו של רואן שהרים חנית וצעד באומץ קדימה. החכם התחיל לומר, אנשים, כדאי שניסוג לאט אחורה. אבל הדובים פסעו קדימה והחניתות של בני האדם הורמו. הקרב התחיל מייד וקשה היה לדעת מה קורה כי הדובים פעלו כל כך מהר. דודו של רואן כבר שכב על האדמה ולא זז וחניתו השבורה לידו. קרחת היער התמלאה בצעקות בני האדם ונהמות הדובים. רואן לא ידע מה לעשות. הוא מצא את עצמו בשולי העיגול המואר באור הירח, ליד העצים ולפתע ראה שגם דיבדי לא רחוק ממנו. הוא רץ לדיבדי, תפס בידו וגרר אותו אל העצים, למטה אל הנהר. ליד הנהר עצרו שניהם והתבוננו בשתיקה במים הכסופים.
מה נעשה, אמר רואן. אני יודע, אמר דיבדי. אנחנו נחליט בשבילם ונספר להם. אנחנו נחליט של מי המערה הזאת. איך, שאל רואן. פשוט מאד, אמר דיבדי, נעשה תחרות. מי שינצח יקבל את המערה.
דיבדי סימן איקס גדול על האדמה ואמר שצריך לקפוץ מעליו. רואן לא ממש הבין את המשחק, אבל זה נראה לו משעשע ולרגע השכיח ממנו את הקרב שמתחולל על פסגת ההר.
דיבדי קפץ וקם בתרועת ניצחון. אז החל רואן לרוץ. הוא קפץ אבל נחת במרכז האיקס על ישבנו. דיבדי התחיל לצחוק ואז שם לב שרואן יושב ובוהה בערוץ הנהר.
בצד השני, קרוב לפני המים, עמד היצור המופלא ביותר שדיבדי ורואן ראו מימיהם. הוא היה לבן כולו, רעמתו זהובה ופרסותיו שקופות. מהמצח הצחור בקעה קרן עדינה. חד-קרן, מלמל רואן, זה חד-קרן האגדי.
חד-קרן חצה את הנהר ופרסותיו אפילו לא שקעו במים. הוא התקרב לשני הילדים והניע את ראשו האצילי. שניהם הבינו שהוא מציע להם לטפס על גבו. בתוך דקה, הגיעו השלושה לקרחת היער. אמא של רואן ראתה אותם ראשונה. היא עזבה את החנית וכרעה על ברכיה.
באור הירח, נראה מראה מופלא. חד-קרן זרח והילדים שעל גבו היו עטופים בהילה לבנה. כל הלוחמים הפסיקו והביטו במראה. ורואן צעק, אל תילחמו. חד-קרן יפתור את הבעיה.
חד-קרן החל לפסוע למטה וכל האנשים אחריו. הם נשאו את דודו של רואן שלא מת אלא התעלף. בסוף צעדו הדובים, אבא דב תמך באמא דובה שנפצעה בכתפה.
כשהגיעו לפתח המערה, עמד חד-קרן. כולם חיכו לשמוע מה יקרה, אבל חד-קרן לא דיבר. לבסוף אמר רואן, תראו. הדובים חייבים את המערה לחורף כי הם צריכים לישון איפשהו. ואנחנו גם כן צריכים מערה. אז אולי ניתן להם לישון במערה בחורף? החכם חייך לעצמו, אבל הדודים של רואן לא הסכימו. איפה נכניס דובים למערה הזאת, ואיך נרגיש בטוחים בה. אבא דב כעס מאד. זאת המערה שלנו, הוא אמר. איך אתם מעיזים להציע לנו פינה קטנה לחורף. חד-קרן צהל. הקול שלו היה חזק ומפתיע, אבל יפה כמו רוח הנושבת באורנים. הוא פנה ימינה והחל לצעוד במהירות. חד-קרן המשיך והקיף את ההר. בצד השני, הוא נעמד מול סבך של שיחים. דיבדי ירד מגבו של החד-קרן ורץ קדימה. הי, הוא צעק. יש כאן מערה נפלאה, מוסתרת מאחורי השיחים. אבא ואמא דב התקרבו ונכנסו לתוך המערה. במשך דקות ארוכות לא נשמע קול. אז יצא דיבדי ונופף לשלום. להתראות, הוא קרא. אנחנו נשארים במערה הזאת. רואן הסתובב ורצה לומר משהו לחד-קרן, אבל הוא נעלם ורק קרן ירח זהרה מעל המקום בו עמד.
מאז חיו בני האדם והדובים משני צדי ההר. בני האדם והדובים למדו לכבד זה את זה. רואן ודיבדי היו נפגשים ומלמדים זה את זה דברים. בעיקר הם היו משחקים ונהנים ביחד.
רואן הפך להיות גיבור גדול של השבט שלו ששינה את שמו לשבט הדב. גם דיבדי גדל והפך להיות מנהיג. וכשהיו אומרים, שבט הדב, היה רואן מוסיף וצוחק, לא סתם הדב, הדב דיבדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
