ב16 לינואר 2009, יצאו אב ושני בניו, בני משפחת שראב, להצטייד במזון במהלך שלוש שעות הפסקת האש ההומניטארית. בשעה 14:00 כשעתיים לפני תום הפסקת האש בעודם חוזרים לביתם נפתחה עליהם אש אוטומטית. הבן הבכור נפגע בחזהו, יצא מהמכונית והתמוטט כעבור מספר צעדים, האב מוחמד שראב שנפגע מרסיסים וצפה מספר שניות לפני כן בבכורו נהרג החל לטפל בבנו השני שנפצע ברגלו והחל לאבד דם. על אף הפצרותיו החיילים סירבו להזעיק אמבולנס, וזה שהזעיק האב בטלפונו הפרטי (על אף איומי החיילים שיירו בו אם לא ינתק)  עוכב. הבן מת בזרועות אביו 12 שעות לאחר האירוע, ורק כעבור 12 שעות נוספות הגיע האמבולנס ופינה את האב ואת גופות בניו.

עתה מוחמד שראב סובל ממוגבלות בידו השמאלית, והוא כותב, הוא מגלגל שוב ושוב את פריטי האירוע ביומן שהחל לרשום בו, ניסיון נואש להיאחז במציאות. המצור שעודנו שורר וקיים מונע כניסת מחברות מכיוון שהוחלט שאינן נחוצות, ועל כן ממלא עתה מוחמד מחברת ברבי חמישית שהיגיעה בתור סיוע לילדי עזה. ומתאר מעל גבי דפיה הוורודים את הרג שני בניו.

יש למוחמד בן שלישי, שלומד בארה"ב אך בגלל המצור לא יכול האב לצאת לבקרו, ואין ביכולת הבן הצעיר להיכנס לנחם את הוריו או להיפרד מגופות אחיו. וכך גם מעט הנחמה לה היה זוכה בפגישת בנו האחרון נמנעה ממנו.

שם הבכור היה כסאב בן 28 במותו, הבן השני היה אבראהים, שבנסיבות אחרות היה משלים את 12 שנות לימודיו החודש. 

חלק פורסם בדו"ח של רופאים לזכויות אדם PHR בנוגע להתנהלות צה"ל בעופרת יצוקה, את השאר שמעתי מאישה אמיצה ועיתונאית מצויינת.