קשה, קשה, להיות בן אדם.....

לכל אחד מגיע השלב במוקדם או במאוחר שהוא מאיים שיעזוב ת'בית. [בד"כ באיזשהו שלב בגיל ההתבגרות].

אבל זה  בד"כ עובר..

בחיים לא חשבתי שזה יחזור..

אבל מה אני אעשה?

ה"בין הזמנים" הזה דפק לי ת'חיים.

אחי הגדול הגיע הביתה.

הצבוע הזה..

אנלא סובלת אותו!
משחק אותה צדיק תמים.

משקר כרוני, ומוציא אותי תמיד השקרנית..

למה?

כי הוא רגוע יותר.. ואני ה"היפרית" יותר.

אבל היפרית חיובית..

הוא גם הבכור.. אז בודאי שהוא צדיק תמים..

ולא,

זה לא שטויות של "גיל ההתבגרות"

תמיד לא סבלתי אותו!

כשהוא יצא לישיבת ההסדר, ניסיתי, השתדלתי..

אבל כל פעם שנאי מחייכת אליו, אני מרגישה צבועה!!

וצביעות ואני זה אי שווין אחד גדול..

אז כשאבא ואמא לא רואים הוא מקניט אותי חופשי.

אני שונאת אותו!
שונאת שונאת שונאת!

הוא עושה לי רע, הוא ממאיס עלי את השהות בבית, הוא מתסיס את ההורים נגדי.

הוא מגעיל אותי.

הקשר היחיד שביננו, מבחינתי, הוא שנולדנו לאותם הורים.

עצוב.