בלוג הסיפורים שלי

סליחה סליחה סליחה אנשים, שלא עדכנתי אתמול, אח שלי השטלת על המחשב, ו..... אתם כבר יכולים להבין בטח.... אז הינה עדכון ע-נ-ק כפיצוי!

לקחתי א הגיטרה של טום, ו'הנחתי' (זרקתי...) אותה חזרה על טום... הייתי ממש מבוישת, ונעלבתי שביל צוחק על זה שניסיתי לפתח כישרון.... (חח, סתם...)

בטעות 'נתתי בתנופה' את הגיטרה של טום לטום על הבטן. בשניות הוא הפסיק לצחוק ואמר מין סוג של 'אווו' כזה מתייסר.

"אופס, סליחה טום, לא התכוונתי." מהרתי להתנצל, נבהלת ממה שעשיתי.

ביל מיהר אלינו, מנסה לרסן את הצחוק המעליב שלו.

"אני בסדר." טום אמר, מנסה להרגיע אותי.

"אין אפשרות שתתאמן עם גיטרה אקוסטית בחזרות עד שתחלים?" שאלתי, מנסה למצוא פתרון.

"זו אפשרות, אבל זה מצריך את כל האחרים לנגן טיפה אחרת." הוא חשב על זה.

"אז תבקש והם יבינו, לא?" האצתי בו. ידעתי שמוזיקה זה החיים שלו, וניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם הייתי מאבדת את הידיים (555, סתם, אני לא פקאצה..) ולא הייתי יכולה לצייר יותר.

הוא קם, וירד למטה. הוא התקשה לרדת במדרגות.

הוא הגיע לחדר חזרות, ניכנס לחדר המלא בגיטרות ובחר אחת אקוסטית.

הוא התיישב, עזרתי לו לחבר אותה למגבר (את האמת גאורג עשה את זה, כי לא הייה לי מושג מה אני אמורה לעשות...)

הם התחילו לנגן. ראיתי שלטום הרבה יותר קל.

איך לא חשבתי על הגיטרה הזו קודם? איך זה שהם לא חשבו על זה קודם?

החזרה עברה יפה.

היא הייתה ממש מצחיקה, כרגיל.

את שאר היום והערב העברנו בבית, לא יכולנו ליגרור איתנו את טום, הוא לא הרגיש טוב.

הלכנו לישון.

בבוקר למחרת קמתי יחסית מוקדם, ואין ממש מה לספר על היום הזה, לא עשינו שום דבר מעניין, כי טום בקושי זז. למרות שבערב הוא הרגיש מעולה, ויצאנו לבלות במועדון.

טום ניגש לבר לבקש איזה משקה אלכוהולי (כמובן....) ואני רק הזכרתי לו את הפעם האחרונה שבילינו במועדון, והוא מייד ויתר על מנת האלכוהול שלו לאותו הערב.

רקדנו, צחקנו, הכרנו אנשים (מציקים...) באותו הערב, וסתם הייה נחמד.

חזרנו הבייתה ממש כבר לפנות בוקר, וביל אמר לי שיש לי שעתיים לישון, כי יש ראיון נוסף.

"מה?! למה?" שאלתי מיואשת וגמורה מעייפות.

"תתחילי להתרגל" הוא אמר לי, ועלה למעלה. עליתי גם.

נכנסתי לחדר שלי והלכתי לישון.

התעוררתי אחרי זמן קצר, ואת מי אני רואה לידי? נכון! ביל ישן איתי כל הלילה (שעתיים)!

"מה אתה עושה פה?" שאלתי מנומנמת.

"כשהלכת לישון לפני שעתיים בערך את באת ודיברת איתי. אז כבר הרשיתי לעצמי להישאר פה. למרות ששאלתי אותך ואמרת שאין לך שום בעייה." הוא הסביר לי.

'מתי?!' לא זכרתי כלום.

קמנו, התרחצנו והתלבשנו.

פגשנו את טום שהספיק להירדם על הספה בזמן שחיכה לנו שנתארגן.

"טום קום." ביל אמר לו, ותוך שניות הוא התעורר.

"זה הייה מהיר." אמרתי לו.

"לא ישנתי, רק נמנמתי..." הוא הגן על עצמו.

יצאנו, ולמטה כבר חיכתה לנו הלימוזינה (כרגיל..)

התיישבנו בפנים, ותוך שניות נרדמתי.

ביל העיר אותי אחרי כמה דקות כשהגענו.

"נגה, תיראי מי פה." הוא לחש לי.

"מי?!" קפצתי, מצפה שאיה תעמוד מולי. אבל לא. רק שורה ארוכה ומפחידה של מלא מעריצות (וגם כמה מעריצים... סתם, זה חיקוי של 'ראש 1').

"מה ז"א?" שאלתי.

"זאת אומרת שהם כולם מצפים לחתימות שלך." הוא אמר לי.

"כן, בטח! הם מצפים לחתימות שלך של טום." לא האמנתי.

"בואי ותיראי." הוא אמר לי.

הוא יצא מהלימוזינה, אחרי טום. צרחות וצעקות נישמעו מכל כיוון כשהוא יצא.

חיכיתי שתי שניות, מנסה לחשוב איך כולן יגיבו כשהן יראו אותי.

יצאתי בזהירות ובאיטית מהלימוזינה. צרחות. צעקות. קפיצות. התלהבות! זה מה שהצלחתי לקלוט מהרגעים האלה. ביל דחף לי ליד טוש שלא נמחק, והעמיד אותי בקצה השורה.

"תתחילי." הוא אמר לי.

הייתי מבוהלת.

גיבשתי חתימה, והתחלתי.

1, 2, 3, 4, 5, 6......... מהר מאוד התרגלתי לחתום את החתימה שלי במהירות, בלי להתמהמה יותר מדי.

היו כמה שעשו לי דווקא והיו מגעילים, שכשהגעתי אליהם, ובאתי לחתום, הם בכוונה הזיזו לי את הדף שהם החזיקו, כדי שאני לא אגיע אליו, ואמרו לי שהם לא רוצים חתימה שלי. זה פוגע, אבל חשבתי שזה ממש כלום לעומת כל האנטי מעריצים של טוקיו הוטל ומה שהם עושים להם.

הגענו לאולפן האירוח, השידור התחיל. אני, ביל וטום ישבנו מאחורי הקלעים. הושיבו אותנו על ספה שנוסעת על מסילה, והיא הייתה זו שאמורה להכניס אותנו לאולפון.

היא התחילה לנסוע. נכנסנו לאולפן. מכיאות כפיים. צעקות. לחצנו ידיים עם המארח, והראיון התחיל.

"שלום ביל וטום קאוליץ!" המראיין פתח, "וגם לך, נגה פלד!" הוא הוסיף.

הנהנו שלושתינו, מחזירים לו שלום.

"ובכן, ספרו לנו בבקשה, הייתה לכם יומולדת לפני מספר ימים, איך חגגתם?" הוא שאל את השאלה הראשונה.

"המשפחה הכינה לנו מסיבה נחמדה, ובערב יצאנו ובילינו בחוץ." טום ענה.

"כן, וקיבלנו מתנות מדהימות!" ביל הייה חייב להוסיף.

חייכתי.

"אוקיי, את נגה, כולנו כבר הספקנו להכיר." המראיין פנה אלי. "אבל בכל זאת, האל יש משהו מסויים שאת רוצה לספר לנו?"

"אמ....." התחלתי לחשוב. "לא במיוחד, אני חושבת שאני מישהיא רגילה, לא מיוחדת מאחרים. אני פשוט, אני!" אחרי שפלטתי את המשפט המפגר הזה מהפה שלי חשבתי עד כמה אני יכולה להיות מטומטמת! מה זה המשפט הזה? מה אני, צדיקה רודפת שלום עולמי?!

המראיין חייך אלי, מנסה למצוא מה לאמר על המשפט המתחסד לי. "כן, נכון.." הוא חיפש בין הכרטיסיות שלו.

אוי, לא. תקעתי את הראיון. הרסתי הכל...