אחי, תעביר ת'גיטרה

ההופעה של ברי סחרוף:

עברה חצי שנה מאז ההופעה האחרונה שלו שרציתי ללכת. 5 דקות לפני שיצאתי התקשרתי לבארבי לברר אם נשארו כרטיסים. לא נשארו. אחח, כמובן. האירוע לא עבר בשתיקה, והיה מלווה בקריאות רבות, כגון: "סעמקק", "חה, מי בכלל רצה ללכת", "שילכו ל#)$) וידחפו את הכרטיסים ל$*# של $#)$) של ה#$)#$) שלהם אני רוצה כרטיס!!!!!!" ועוד.

אחרי חצי שנה הגשמתי את חלומי משכבר הימים, לגעת בנינט טייב. (אה, וללכת להופעה של ברי).

יום שלישי. 10:01. בארבי ת"א.

אני מחזיקה בידי את הכרטיס הצהבהב שיאפשר לי להיכנס.

איש מסטול בכניסה מחזיק נייר חלק בצבע כתום זוהר ואומר לי: " וואלה מצאתי פה נייר דומה בול לכרטיס. נראה לך שהם ישימו לב?"

אני: "מה פתאום, זה בול הצבע"

מסטול: "כן, הא, איזה גדול אני.. אני רק צריך למצוא פה מכונת דפוס להדפיס את מספר הכרטיס.."

אני: "אה, בטח, בטח"

בסוף נכנס בחינם. מניאק.

נכנסתי לבארבי. כשהגעתי היו שם בדיוק 5 אנשים, ועם הזמן המקום התמלא והתמלא.. והתמלא.. עד שהתפוצץ! היו שם אנשים מכל הסוגים: נשים וטף.

אחרי שעה של מוזיקת מעליות מטורפת התחילה ההופעה. התחילו דווקא בשיר טוב שאהבתי, אבל לאחר מכן כל השירים היו לא מוכרים (בעייני), אז התחלתי לסקור את הסביבה. שאלתי אותם באיזה נייר טואלט הם הכי אוהבים לקנח את האף וכאלה.

אחרי כמה שירים מוכרים והרבה לא מוכרים החלטתי להתקדם קדימה, והגעתי כמעט לבמה. חצי צעד מהבמה ברי התחיל לשיר שיר ביוונית. לא הספקתי להגיד "עמנואל ההומו" וכבר המקום הפך למסיבת חתונה בצפון-מזרח תימן בהנחיית סמיר שוקרי. מיותר לציין שנהדפתי מכל הכיוונים, לאחר שכל הנוכח הרגיש צורך עז להראות את כישוריו בריקודים מזרחיים. היה עדיף לו היה נחסך מעייני, באמת. וכמובן, למה להם לרקוד מזרחית בלבד, כשהם יכולים תוך כדי לאפר עלי סיגריות?

אחרי זה, ואחרי שמישהו בעל משקל של 5 טון דרך עלי, פעמיים, אותה רגל, הבנתי שגם זמני הגיע. כן, כן, גם אני צריכה לשירותים (וכבדרך אגב לעבור שלושת רבעי מליון איש). אז אמרתי לעצמי: "הדס, קטן עליך". כן, באמת המכנסיים הרגישו הדוקות מדי. בכל אופן, הגעתי לשירותים והתפלאתי לראות שכמו בעוד הרבה מקומות, גם שם יש מראה בשירותים. ולא סתם מראה. חדר של מראות. זה תוקף אותך מכל הצדדים, אין אפשרות להתחמק. היה לי קצת מוזר, האמת. אני לא רגילה לעשות כשמסתכלים עלי.

אחרי שחזרתי, ואחרי שנגמרה ההופעה, ונשארנו שוב איזה 10 אנשים במקום לכל היותר, ראיתי בפינת הבר את המישהו המוכר שהסתכלתי עליו כל הערב, עומד שם לבדו. "אני חייבת לגלות מיהו", יללתי לגל. "אני בטוח מכירה אותו מאיפשהו, זה לא יכול להיות! אני מכירה אותו! אחח מאיפה, מאיפה, אה אולי הוא היה החבר של בת דודה שלי לפני 5 שנים? אה, לא יכול להיות, הוא קטן מדי. אולי.. אולי.. טוב, אני צריכה לעשות את מה שאני צריכה לעשות. לגשת אליו ולשאול אותו. כן, ככה". "כן, יאללה לכי תשאלי אותו", החזירה. -"טוב, עוד 5 דקות". -"נו, את הולכת?" -"רגע, עוד לא עברו 5 דקות". -"הנה, עברו" -"טוב, אז עוד דקה, הוא בדיוק מדבר עם מישהי" -"לכי כבר!!!". הלכתי.

אני: "היי, אתה מאוד מוכר לי"

הוא: "כן, גם את לי"

הוא: "את גם מאוד חמודה, את יודעת?"

אני: "כן, אמרו לי"

הוא: "רוצה לצאת מתישהו?"

אני: "כ..". גל קטעה את מחשבותי. "נו, לכי כבר!" -"אני הולכת, אני הולכת"

הלכתי מפוחדת.

אני:" היי, אתה מאוד מוכר לי, הסתכלתי עליך כל ההופעה"

הוא: "כן, שמתי לב"

אני: "אתה מת"א במקרה?"

הוא: "לא"

אני: "אה, טוב, סליחה"

חזרתי לגל. "אהה, הוא לא מוכר לי".

כשנגמר הערב, חזרנו הביתה, גל, שחף ואני. כל הנסיעה היה בסדר, דיברנו. אבל אז, אז גל ירדה. נשארתי עם שחף באוטו. כדאי לציין שלא יצא לי לדבר איתו הרבה פעמים בחיים שלי, גם לא הלכתי איתו להופעה, הוא סתם היה שם וביקש טרמפ הביתה. בכל מקרה, ממה שכן יצא לנו לדבר, אין לנו הרבה תחומי עניין משותפים, או שזה סתם נדמה לי.

שחף: "אז מה.. נהנת?"

אני: "כן, היה מאוד כיף"

.

.

.

אני: "ואתה?"

שחף: "כן, היה אחלה"

.

.

.

שחף: "הוא גאון"

אני: "כן, הא"

.

.

.

אני: "אני שומעת בריטני ספירס"

שחף: "ב-א-מ-ת?"

אני: "כן, יש לשירים שלה קצב קליט"

(טוב, אני לא שומעת אותה, אני שומעת רק שיר אחד שלה, toxic, זהו. רק את זה).

אחרי שיחה נרחבת בנושא של חילוק פלאיירים, גם הוא ירד לביתו.

חזרתי גם אני. שמתי אוזניות עם שירים של ברי סחרוף (כאילו שלא הספיקו השירים בכל הערב) ונרדמתי.

עבודה:

למוחרת בבוקר. השעה 9:30.

אמא: "קומי!!! קומי!!!"

אני: "אהה, חלליות רודפות אחרי @#$%*(#$()#$() חלליות רודפות אחרי #@*@#$(@#$("

אמא: " למה האייפוד שלך עדיין דולק?"

סגרתי אותו. היה בלופים של חלליות.

אמא: "יש לך עבודה היום?"

אני: "אהה, כן, יש"

אחרי כמה שעות הלכתי לעבודה, חילוק פלאיירים בתיבות דואר.

זה בד"כ מתחיל רגוע, אני שמה בכל תיבה פלאייר מקופל בצורה מרשימה לכל עין.

לאחר מכן, זה הופך לדחיפת פלאיירים בכוח לתיבות הדואר, שכמובן איכשהו זה לא נכנס אליהם, עד שהם הופכים למקומטים בצורה מחשידה.

ואז אני חוזרת הביתה, מתלוננת על כאבי גב לכל מי שמוכן להקשיב. גם עכשיו, אגב, כואב לי. מטורף.

לפני כמה ימים חילקתי פלאיירים בבניין מסויים, ופתאום אני שומעת קולות, לא הבנתי מאיפה הם באים, אז התעלמתי. הקולות חזרו, אז הסתכלתי וראיתי שאישה זקנה קוראת לי להפסיק את עבודתי. חוצפנית אחת, חשבתי, זה דווקא היה בניין עם הרבה דירות, וזה היה יכול לחסוך לי קצת זמן בחלוקת שאר הפלאיירים. לא הסכמתי בשום אופן לוותר על הבניין. היא הסתכלה, אז שמתי עוד פלאייר אחד, שתראה שאני לא מפחדת ממנה! כן! ואז ברחתי. מה, היא יכלה להרביץ לי עם המקל שלה.

רד בול זה לא טעים.