(מהו חטא, בעצם...)
הכל, רק לא כמו שהוא נתפס בידי כל השאר...?
שיהיו ארורים כולם,
הגיע הזמן להשתחרר ולתפוס עצמאות - טוטאלית, את אומרת.
ונדמה שקול פנימי זה (ש-או, כה משתוקק עכשיו להצלחות אישיות),
שאיתו - יהיה בכוחך להרעיש את האדמה כולה.
- עוצמת קול שלא באמת מורגשת בקול. -
את כל כך מאמינה בכוח עוצמתו שאת לא מוצאת צורך להכפיש את שמם (ככה, לסוף הדרך, כמו שנאמר) אחרי כל הנזק שגרמו לך. להכתים את שמך באורח בזוי שכזה, ועוד בגללם? אין מצב.
טבעך המאופק לא מרשה לך דבר כזה - לאבד עשתונות.
את מרגישה שההצלחה כבר קרובה. והם? הם כבר לא חשובים.
בשבילך, הנקמה הכי טובה היא - להצליח, להתעלות מעל כולם. לכבוש את הפסגה, את פסגת החיים.
כה תאוותנית להצלחה...
ואמנם, תמיד זכית לה.
כל סוג של הצלחה שרק חפצת לה.
הרי יש לך הכל.
לא חסר לך כלום.
ההצלחה ערבה לך בכל פינה ובקרב כמעט כל אדם -
(רק לא הם.. .רק לא בקרבתם)
בין אנשים טובים ובין אנשים 'פחות'. בחברה הגבוהה, ו"במחתרת"... איפה שלא היית, ומה לא היית...
אבל כמו שזכית להצלחה, כה נשגבת וקלה להשגה, כך, כיאה - זכית לאוייבים ראויים,
שתמיד היו שם בשביל לקחת ממך הכל, להטריד אותך ממנוחתך ולגרור בכוח ה"אהבה" וה"דאגה" (כמובן, שהכל - זיוף) אל התחתית הכי, הכי מטונפת. ואלו הם, הם היחידים.
זה לא עצר אותי.
בכל זאת המשכתי לנסות.
והייתי מצליחה.
אפילו שההצלחה הייתה זמנית.
הרגשת הטריאומף היתה שווה כל רגע.
היא אפילו ממכרת.
ו,
בושה להודות בזה.
בעצם... אולי לא.
אבל אני קרובה לייאוש. אני מותשת מכל זה.
ונכון לרגע זה, אין כל גורם הנעה סביבי שיעורר בי דחף ויכניס בי מספיק כוח בשביל להתמודד עם המצב הנוכחי.
אני מניחה שמצפה לי תקופה ארוכה ומייאשת....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
