אני לא מבינה. כל פעם תמיד זה קורה. עוזבים אותי.

זה לא שחייבים. לפחות תגידו, אתם פשוט לא רוצים. 

נימאס לי להעמיד פנים שהכל טוב,

ושהכל מעולה, ושאני מאושרת ואופטימית.

אבל אתם סופסוף השגתם את זה, שברתם אותי.

את לא מתביישת?!

דווקא אותה?

את מי שאת יודעת שהכי חשובה לי??

אז לא הייתי איתכן באותו חדר אז חשבת שזו הזדמנות?!

אתם לא חושבים שזה מעליב? שכל הזמן אני המטומטמת?

אני מטומטמת? כי אני מנסה שיהיה גם לכם שמח?

זה כל מצטבר. וזה כואב. הלב שלי כל כל כואב עכשיו.

זה היה מה ששבר את המחסום  שאני יצרתי.

פתאום כל החברים שלי פנו נגדי.

ואל תנסו להגד שלא. אנחנו לא כמו מה שהיינו.

אני לא מי שהייתי. אני יותר לבד.

אנשים כל הזמן מנסים להגדיר אותי.

הכיתה, החברים, אחותי!

אתם רוצים לדעת מי אני? אני פשוט הרי.

עם כל הפלוסים, ועם כל המינוסים.

פשוט הרי. ואני לא הולכת לשנות את זה.

אתם צריכים פשוט ללמוד להעריך את מי שאני.

אני באמת משקיעה. אני רוצה שיהיה לכם טוב.

ואתם פשוט מתעלמים, ונותנים לזה להצטבר אצלי.

עד שאני לא יכולה יותר. נימאס לי.

נימאס להיות האוטסיידרית איתכם.

אני פשוט רוצה פעם אחת קבוצה של חברים שיהיו איתי בגללי.

לא כי אנחנו יחד באיזה חוג. לא כי אנחנו בכיתה יחד.

לא כי הם צריכים עזרה. כל אלה יכולים לבוא גם,

אבל אחרי שיכירו אותי. וירצו להיות איתי.

והנה מצאתי אחת. וגם אותה לוקחים ממני.

הרי אני לא יכולה להיות שמחה.

תמיד צריך שיהיו מדוכאים. אחרת הכל היה ורוד מדי.

אז הנה, הגיע התור שלי.

אז שתדעו. שכן, זה פוגע וכן זה מעליב.

ממני, הרי.