עד שהכל יעבור..

במבט לאחור את באמת שוכחת מה נעשה סביבך.

לוקחת את הכל פנימה, סופגת, סופגת, זה נדבק ולא עוזב.

רציתי לשחרר את הכל בפניי כולם, סוף סוף להציג את מי שאני באמת.

להפסיק לפחד.

לשאוף קדימה,

להצית את המציאות ולהפוך אותה לדימיונות שלי.

אני כועסת עלייך כל כך,

כי את אמורה להיות החברה הטובה. ואת אף פעם לא באמת שם.

היית שם.

אבל קשה לצפות ממך ליותר מידי.

אני רוצה שתרגישי את המחץ הזה,

את הבערה הזאת שאני מרגישה כשאת עצבנית.

אני רוצה שיפסיק להיות לי אכפת כמו שלך לא אכפת.

וכל האנשים האלה, בכלל הורגים אותי.

משחקים משחקים כדי להראות את חוסר החשיבות בעיניהם,

להפגין אותה כלפיי כשאני יודעת ומרגישה שיש שם משהו שמלהיט אותם מסתתר.

הכי קל להפוך מקרים ל"סתם עוד משהו",

ואם יש דבר שמעולם לא ניסיתי לגרום לאדם להרגיש זה שהוא עוד אחד מבין כל השמות והפרצופים שאני מכירה.

כי מה זה שווה להכיר בן אדם אם אתה לא באמת מייחס לו חשיבות?

אני מקווה שאני מצליחה להתנסח נכון, בכל זאת קצת לילה ושעות השינה שלי במשך החודש האחרון לא מספקות אותי במיוחד.

באמת שמילה פה מילה שם אצל אנשים יכולה להביא לידי מחשבות טפשיות.

ואתה בכל מקרה תנסה לעוות את המציאות בראש שלך, כי זה כמו שכשהיית קטן ופחדת מהחושך או מעכברים ההורים שלך היו אומרים לך שכשאתה מפחד תחשוב על משהו טוב.

וזה דופק אותנו בסופו של דבר.

והינה אנחנו מעוותים ומייפים את הכל כשלא לצורך.

אז עכשיו אני אהיה טיפה מציאותית,

אני אתן לכם, שניכם, להתחיל את הכל מההתחלה.

ואם זה לא ילך-

כנראה שזה לא היה אמור לקרות.

לפחות אני אדע שאני בגישה החיובית הנכונה ושהמציאות בה אני נמצאת לא מתעתעת בי שוב.