לא ידעתי בידיוק מה לכתוב בפוסט הזה כי יום השואה
מעורר בי יותר מידי מחשבות והרבה רגשות.
לדעתי, יום השואה זה היום הכי עצוב כי זה ממש קשור
אליי ולמשפחה שלי שחלק מהם נספו בשואה.
ובעיקר גם אני חושב על סבתא שלי שהיא ניצולת שואה
שברחה עם אמא שלה ואחות של דודה שלה כשעוד
הייתה בת 7. גם לפני כמה זמן אז דודה של סבתא שלי
שאיתה היא ברחה נפטרה וזה היה לי מוזר וממש עצוב
כי די נקשרתי אלייה והיא הייתה חשובה לי.
והיום בטקס פשוט שהמשלחת לפולין הקריאו את מה
שכתבו פשוט התחלתי לבכות ואז הגיע הזמן לשיר
והתחילו להתבלבל לי המילים והשירים בראש מרוב
כל המחשבות האלה על השואה, לא נראה לי שזה
היה הלחץ שבגללו זה גרם לי לשכוח את המילים
אולי זה היה המודעות והדמעות שחנקו אותי ולא נתנו
לי לשיר אבל אחרי שנרגעתי פתאום כאילו כלום לא
קרה התחלתי לשיר והמילים פשוט רצו לי אוטומטי.
אחרי ההופעה מיה אמרה לי שאני לומדת מפלג
להסתיר את הפנים שלי עם השיער אבל שרתי יפה
ועוד הרבה אמרו את זה וזה היה מעודד.
הנדר
מילים: אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
לא נסלח ולא נשכח!
ג'ינג'ית בהכחשה
צ'ימו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
