תפסיקי להיות את,

 כנראה שזה לא עובד לך יותר.

תפסיקי להיות לבד-

גם אם זה יותר טוב, גם אם זה מה שאת צריכה עכשיו, תפסיקי. כנראה שזה הורס יותר ממה שזה מועיל.

תפסיקי לנסות.

גם אם את מצליחה זה כבר לא שווה את זה.

תפסיקי לרדוף אחרי עצמך.

את תמצאי את הכל כשתעצרי לרגע.

תפסיקי לבכות,

אחרי זה את לא מבינה למה אנשים אחרים מתרחקים, נכון?

תפסיקי ללכת אחרי האמת שלך.

היא לא מעניינת אף אחד.

תפסיקי לחשוב שיהיה לך טוב,

את יודעת שהאושר שלך מעולם לא היה רחוק יותר.

תפסיקי כבר לאכול,

לא נמאס לך להיות שמנה?

תפסיקי לשתף אנשים במה שעובר עליך,

גם ככה זה רק יפגע בך בהמשך. את באמת צריכה דוגמאות לזה?

תפסיקי להיות את,

את יודעת שזה מעולם לא עבד לך גם ככה.

תפסיקי להיות את

תפסיקי להיות

תפסיקי

ככה אמרתי לה, ושתקתי.

היא הייתה בשוק,

היא לא ידעה איך לעכל את כל מה שאמרתי לה לפני כן, לפני ששאלה אותי למה סוף סוף בחרתי לדבר.

עד עכשיו הייתי מבליגה, או אולי בוחרת להטיח בפנים שלך את האמת.

אבל אתה?

אתה רק החזרת לי את כל האמת שלך בפנים.

בצורה הכי אכזרית שיש.

ואז, אחרי כל אחת מאותן שיחות "נפש" שכאלה, הייתי בוכה כל הלילה.

מעכשיו זה השתנה, אתה בעצמך אמרת את זה.

העניין הוא,

שאתה לא יודע באמת עד כמה דברים ביננו השתנו!!!

כל כך כואב לי, כי היית אחד האנשים הכי קרובים אלי.

ועכשיו? רחוק אלפי שנות אור. רחוק ממני יותר מכולם ביחד.

אתה יודע,

ניסיתי כבר פעם לכתוב לך את המכתב הזה.

אלוהים, כמה שהוא היה שונה לפני חודשיים.

אז עוד האמנתי שיש לי בשביל מי לשתוק,

אז עוד האמנתי שאני ואתה נפתור את זה ביננו,

אז עוד האמנתי שיש דרך אחרת.

כנראה שאין.

כנראה שתמיד תישאר זה שגורם לכולנו לבכות, מחבקות אחת את השניה, מנחמות.

אבל תמיד בוכות. תמיד.

בגללך!

תמיד תהיה זה שיראה רק את הצדדים השליליים באנשים.

תהיה הכי גרוע במה שאתה עושה, ועדיין איכשהו תגרום לכולנו להרגיש כל כך לא טובות.

תגרום לאנשים לקפוץ מגגות, רק בשביל לרצות אותך.

מעולם לא התאמצתי ככה בשביל מישהו אחר!

וכל מה שקיבלתי זאת האכזבה שלך, לא מילה טובה אחת, לא חיבוק או ניחום.

נתתי לך הכל וקיבלתי כלום.

הנה, מרוצה?

אני שוב טועה, כמו שאתה כל כך אוהב להראות לי.

כל כך טועה שביליתי שעה שלמה עם טליה אתמול [הערת בלוג- מפקדת הפלוגה] ולא, לא בשביל להעביר חוויות מהחודש שהיא לא הייתה כאן, כמו שאמרתי לך בזיגוג עיניים.

בילינו אותה בלדבר עליך.

כן.

שפכתי הכל, ואני לא מצטערת לשניה.

אתה יודע למה?

כי אין לי יותר בשביל מה לשתוק!

לא צריך דמעות בשביל לכאוב, למדתי את זה בדרך הקשה.

כשבוכים- משהו משתחרר. כל המעצורים, כל החומות, כל ההגנות.

כששומרים את הכל בפנים- משהו נהיה נוקשה יותר.

כשבולעים את הרוק, מהול בדמעות שמעולם לא ראו אור, זה רק נהיה כואב יותר.

לפעמים השקט חזק יותר מהמילים.

מה את מנסה להגיד לי? אל תפחדי. תלחשי אם צריך, רק תגידי.

את באמת חושבת שאני נגדך? את באמת חושבת שאני לא אוהבת?

כן, אמרתי את זה.

לפעמים, כשאני שומרת בבטן משהו שאני מתה להוציא החוצה, אני פותחת את החלון וצורחת את זה בכל הכח, עד שיוצא לי הלב, עוד שיוצאת לי הנשמה, עד שנגמר לי הקול, עד שכבר אין בי כוח.

אורטל שלי, אני אוהבת אותך!!!

מה את לא מבינה? כל כך אוהבת שזה גורם לי לשנוא את עצמי.

את אומרת שאני לא מבינה, אבל כבר מזמן הבנתי.

לאהוב אותך זה לסבול, כי לעולם לא תאהבי אותי ככה.

להיות איתך זה להילחם על עצמי, לעולם לא ארגיש שלמה כשאהיה איתך.

לדבר איתך זה סיוט, זה כמו לחטוף אלף מכות קטנטנות, כמו זו שהבאת לי היום וטענת שהיא לא כואבת.

לחבק אותך מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום, מעולם לא היה מזוייף מידי, מודה.

כי ככל שאת מתקרבת, את מרחיקה אותי ממך.

וזה כואב לי. כאב כזה אילם, ללא דמעות. כאב שלי עם עצמי, בלעדייך.

as close, as close as we'll get

we touch and it's gone

and I must have been wrong

when I thaught

EVERYTHING MELT IN US

'though  sometimes it does...

[מצחיק אותי שכשתבנו אחת לשניה שירי קיטש בSMS, השיר הזה כל הזמן עלה לי לראש, והוא בכלל שיר ממש עצוב]

וכשהיית קיימת- מעולם לא הייתי לבד.