אני לא כותבת לך מתוך כאב, אלא מתוך אכזבה.

בניגוד למה שאתה חושב, אין לי כעס עליך בגלל שאתה לא מושלם. אם היית מכיר אותי ולו במעט, היית יודע מהו נסיוני בחיים עם חוסר שלמות. היית מבין כמה מזמן הבנתי את מה שכתבת לי- שאף אחד לא מושלם, אז אין טעם לחפש אחד כזה.

מאז ומעולם הייתי אדם ריאלי, את זה אפילו אתה, שלא מכיר שום מילימטר מהאישיות שלי, יודע.

אני אדם לומד, כנראה שירשתי את זה ממך.

כל חוויה בחיי, בין אם חיובית או שלילית, למדה אותי דבר מה על עצמי ועל העולם.

וכל אינטראקציה שהייתה לי איתך, מהמעט שהיו, הובילה אותי להבנה אחת עיקרית-

אני לא יכולה לסמוך עליך

וכל קשר בו אחד הצדדים מרגיש ככה לגבי הצד השני- נידון לכישלון.

אל תחשוב לרגע שאני מאשימה אותך באיך שהקשר שלנו נראה כרגע. לא כי אתה לא אשם, שהרי לפחות 50% מהאשמה אני מטילה על עצמי, ו-50% זה לא 100%. אני לא מאשימה אותך כי עייפתי מלחפש אשמים- לא רק בקשר שלנו אלא בכלל בחיים.

כתבת לי שהאשמת את ההורים שלך בהמון מהכשלונות שחווית בחיים שלך, לא כך הדבר אצלי.

יש בך משהו, באופי שלך, שגורם לך לחשוב שכולם כמוך- זוהי לפחות תפיסתי לגביך, יכול להיות שמוטעית היא.

אבל אתה חייב להבין-

אני אולי ניראית כמוך,

אני אולי נושאת את אותו שם המשפחה שלך,

הדם שזורם בעורקיי הוא שלך-

אבל אני לא כמוך.

מעולם לא אהיה.

אני אוהבת את מי שאני, את האדם שנהייתי.

ובחיים של האדם הזה, כרגע אין לך מקום.

הקשר איתך בשנים האחרונות, בשנות חיי כאדם בוגר, אימלל אותי. הרגשתי חסרת אונים מולך, כפי שבוודאי הרגשת מולי.

אני מרגישה שאתה לא מבין אותי, ולא מקבל את העובדה שאני לא כמוך, אלא אדם עצמאי בפני עצמו.

אני, בכוחות עצמי, הובלתי אחריי כיתות על כיתות של חיילים בתחילת דרכם הצבאית.

אני יודעת שחשבת שאני איזה פקידה בעורף,

אז תדע, אבא- שהייתי לוחמת ומפקדת.

הייתי עמוד אש ניצב ואיתן לחיילים.

מישהו פעם נתן בך אמון מלא, בכל מאת האחוזים?

מישהו פעם הפקיד בידך את חייו שלו?

מישהו פעם נתן חשיבות כה רבה למילים שלך, למעשים שלך?

את כל זה עשיתי לבד, אבא. מבלי עזרתך.

לא הייתי צריכה אותה, לכן לא דרשתי. ואתה, בעמדתך הנוחה, לא התעקשת להעניק אותה (פרט לתמיכה הכלכלית, עליה אני מודה לך מקרב לב. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה)

כמו שאמרתי, אני לא כותבת מכאב, אלא ממניעים שונים משלך.

יש בי חמלה אליך, אבא.

ואולי... אולי כשיהיו לי ילדים אני אבין, אבל עד אז- אני רק יכולה לעשות את הנכון בעיני.

אין לי טינה כלפיך, כי אין בי כל רגשות אליך.

רק דבר אחד אחרון, אבא.

אני מעריכה את הכנות שלך כלפיי,

ואני סולחת, אבא. סולחת על הכל.

אין בי כל כעס כלפייך, אני מנסה להבין אותך בכל כוחי.

נסה בבקשה להבין אותי.

אני במקום טוב עכשיו. יש לי עבודה קבועה בה סומכים עלי ומעריכים אותי.

יש לי חברים טובים ששומרים עלי.

יש לי עצמאות וחופש, כמו שכל כך רציתי בשנתיים האחרונות ולא קיבלתי.

זה הזמן שלי לפרוח, זה הזמן שלי להיות מי שאני ולחיות את חיי שלי.

לאורך כל התקופה בה היינו בקשר, הייתי כבולה.

זה הזמן שלי לפרוש כנפיים ולעוף- העולם קורא לי.

אני חייבת להתנתק מהמשקולות בחיים שלי, ואחת מהן, אם לא הכבדה ביותר, היא אתה.

אם הייתי יכולה להגיד לך עוד משהו אחד, אבא, לפני שאתחיל לעוף, הייתי אומרת לך שיום אחד עוד אחזור.

דע שריגשת אותי עד דמעות, וזו אחת ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי בחיי, אך גם הנכונה ביותר.

שלך,

נל.

אני בחדר שלי עכשיו, לא מצליחה לישון.

כי אני חושבת עליך.

[או שאולי זה סתם תירוץ לאינסומניה]

מדליקה את הסיגריה השלישית שלי, נכנסת למסך העריכה ומנסה לכתוב משהו.

עצם הבעיה היא שאני חושבת עליך.

במקום על עצמי?

אני חושבצ עליך [זה מה שקורה כשמקלידים עם סיגריה ביד] ולא מעיזה להתקשר, או לעשות משהו בקשר אלינו.

וככה, אני נותנת לך לחמוק.

בפעם השניה.

ועם עמה שאני ארצה, אני לא אעשה כלום בשביל שהקשר הזה יצליח.

אולי בגלל הכישלון הצפוי מראש,

אולי בגלל שרע לי איתך ועם איך שאתה גורם לי לנרגיש

ואולי בגלל שאני רוצה להיות לבד כרגע.

אני מכבה את הסיגריה בייאוש- אולי הכתיבה יותר תזרום עכשיו.

אני חושבת שקשה לי עם העובדה שאתה יותר אני מעצמי.

יותר שיכור, יותר מסטול, יותר יפה ונחשק, יותר מגובש על עצמך...

יותר הכל.

ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני פוגשת את אני הקטנה והעלובה,

אני פוגשת את נל שמפחדת, מהססת.

נל הזאת מכיתה י', שלא מוציאה מילה, שלא רוצה להיות ליד אנשים.

רוצה להיות לבד.

אבל חושבת עליך...

ובפעם הראשונה זה הרבה זמן שאני באמת לבד.

כל כך רוצה להיות ביחד אבל יודעת שהיא רק עם עצמה.

ולא צריכה חברים,

ולא צריכה משפחה,

ולא צריכה מסגרת,

לא צריכה את עצמה בכלל.

לא צריכה כלום

אבל חושבת עליך.