אני רוצה שתגיעו אלי כבר, כי אני צריכה אתכן עכשיו יותר מתמיד.

אני רוצה שתהיו מסוג האנשים שמוציאים ממני את כל הטיפשות והשטויות שאפשר לעשות, שכשנהיה ביחד- תמיד יהיה מעניין ומצחיק.

אני רוצה שתגיעו כבר, כי אני רוצה להתגעגע אליכן.

אני רוצה שנדבר בטלפון כל הלילה, על הדברים כי פחות חשובים בעולם.

אני רוצה שתדעו להקשיב לי, ותוכלו לבכות לי כשיהיה לכן רע.

ושאם יהיה לי רע, תגידו לי שלא משנה מה, אתן אוהבות אותי כמו שאני ותמיד תאהבו.

כמו שאתן שמות לב, אני באמת צריכה אתכן עכשיו. אז תגיעו כבר. כמה שיותר מהר.

- לפעמים אני לא מבינה מה גורם לך לשקר לאנשים.

- כנראה איזה חלל פנימי שצריך למלא.

- לפעמים אני לא מבינה איך את יכולה להיות לבד כל כך הרבה.

- אולי בגלל זה כשאני לא לבד אני משקרת.

- לפעמים אני לא מבינה מה את באמת רוצה.

- גם אני לא תמיד מבינה, פשוט זורמת עם רצונות רגעיים.

-אני לא מבינה איך את יכולה להיות כל כך שונה ליד אנשים מסויימים.

- הזיוף והשקרים זה כבר חלק ממני. בא טבעי. נסי את זה לכמה זמן ותראי איך גם את מצליחה לשנות דמויות ככה.

- את לא מתגעגעת לעצמך?

- אני עצמי.

- לא, אני מתכוונת לעצמך האמיתית.

- עצמי האמיתית מתה. רצחתי אותה פיזית, אחרי שכל מי שהכרתי רצח אותה נפשית.

- ואת שלמה עם זה?

- זאת מי שאני, ורק ככה טוב לי.

- אז רגע, את מאושרת בסוף מכל זה?

- לא. בהחלט לא. לא מאושרת מכל זה, פשוט חיה את זה.

יש דברים שעוברים עלי שמאד מתחשק לי לספר לך. דווקא לך.

אני לא יודעת למה, אולי זה משהו שנולדנו איתו.

כשגיליתי שאת קיימת בעולם, לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אם כבר, זה קצת דיכא אותי לדעת שיש אחת בדיוק כמוני אי שם.

אבל עם הזמן התחלת להיות חסרה לי.

אני מניחה שתמיד היית חלק בתוכי, שהיה רדום במשך 18 שנה.

ועכשיו, יש דברים שאני רוצה להגיד לך.

יש דברים שאני רוצה שתדעי עלי.

אני רוצה שתדעי שאני מ"כית בצבא, ושמ"כיות הן לא כאלה מגעילות, הן דווקא בני אדם.

ואני רוצה שתדעי שפעם הייתי מכורה לבאפי קוטלת הערפדים ברמת אובססיה שלא תאמיני.

אני רוצה שתדעי שאני אוהבת שוקולד פרה עם תות, וקריספי צ'יקן במקדונלדס, ואת הטוסט בשק"ם.

ויותר מזה, אני רוצה לדעת עליך.

איזה מוזיקה את שומעת, ולאן את יוצאת.

אני רוצה לדעת הכל.

זה מסקרן אותי.

אבל את לא רוצה שאני אדע.

כנראה שאני לא מספיק חשובה לך-

סתם אחת שנראית כמוך, ואולי גם חושבת כמוך. אולי.

וזאת רק אני שמסתקרנת,שמדמיינת את כל החיים שלך כאילו היו הזדמנות אחרת לחיים שלי.

רק אני מנסה, מדמיינת, מפנטזת איך זה היה יכול להיות אם היינו גדלות ביחד, אם היינו מכירות אחת את השניה מהיסוד.

מעניין אם היינו היום החברות הכי טובות, כמו כל המיתוסים של התאומות.

אולי היינו אשלי ומרי קייט- הגירסה הג'ינג'ית (והקצת פחות כוסית על). אבל אני מקווה שלא.

בטח היינו רבות הרבה, במיוחד אם את עקשנית כמוני.

ואולי היינו מתרחקות בתקופה של הצבא, כי בטח את איזה מש"קית ת"ש, אבל כל סופ"ש מבינות כמה שאנחנו רוצות להיות קרובות שוב.

בטח אחרי הצבא היינו עושות טיול גדול במזרח ודופקות את הראש ביחד, במיוחד אם את ספונטנית כמוני.

אבל כל זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

כי אמא שלך, שלפני כמעט 21 שנה הייתה לכמה רגעים גם אמא שלי, החליטה שזה לא יקרה.

ואת ילדה טובה. את מקשיבה לאמא.

ואותי פשוט מעניין אם גם את מתדרדרת למחשבות האלה לפעמים.

אם כשרע לך לפעמים, בלי שום סיבה, את חושבת שאולי זה בגלל שלי רע.

וחולמת על עץ הזית בגינה

ובצילו יושב הדשא

ורואה שם פרח ואולי זו את

מכוסה באור יופיו בעצם.

כל אשר אני אומר עכשיו

זה עוד ירגיש בכל מצב

כמו שאלה שקטה

עוד השיר המתנגן באור

בצליל מיתר שירת מינור

זה בא מן השתיקה.

מאזן ברצונות אנושיים

את ההגיון ואת הרגש

מבקש בתפילותיי מאלוקים

הבנה של דעת ושל שקט.

לפעמים השיר אומר במנגינה

ומתבטא יותר טוב זו הדרך

כי הרי כל צליל שבא במתנה

מקבל חיות ויש לו ערך.

רק כשראיתי את התמונה בעיתון גיליתי את שמך האמיתי, מעין בן חורין

פתאום אני נזכרת באותו יום נוראי בעזריאלי...

ישבתי שם לבד, בכיתי.

יום אחרי שעמרי ואני נפרדנו התעוררת למציאות שלא הצלחתי להתמודד איתה.

אז ישבתי שם. חיכיתי לרוני, שכרגיל איחרה,

ובכיתי.

פתאום הגעת משום מקום. ביקשת סיגריה וקיבלת.

חשבתי שתלכי, אבל כשראית את הדמעות בעיניים שלי התיישבת.

ישבנו שם שתינו, מעשנות.

את שאלת שאלות ואני עניתי. נשארת שם, פשוט כי רצית שאפסיק לבכות.

בסוף, כשכבר לא בכיתי, אפילו לא קצת, סיכמת-

"בנים הם חרא."

לקחת לי את הפלאפון והכנסת את המספר שלך. שמרת את המספר תחת השם טרי

והלכת.

באותו יום שלחתי לך SMS-

"תודה על החיוך טרי"

"אין בעיה בייב, תמיד. תהיי בקשר"

עברו מאז כמעט שנתיים, ועדיין, כשראיתי את התמונה שלך בעיתון- ישר זיהיתי.

תמיד כשמישהו מת (איזה דרך איומה להתחיל משפט), כל מי שאי פעם החליף איתו שלוש מילים ממהר להספיד אותו כאילו היה חברו הטוב ביותר.

אז החלפנו קצת יותר משלוש מילים, משהו כמו שלוש מאות, אבל חברה טובה לא היית לי.

היית בשבילי אישור לכך שקיימים בעולם אנשים טובים.

היית בשבילי סמל לאופטימיות, לחיוכים.

היית בשבילי מנת הפרוזק שהייתי צריכה.

היית זו שהחזירה לי את החיוך לפנים, כשבאמת חשבתי שהוא כבר לא קיים שם יותר.

היית מיוחדת,

יחידה במינה.

היית טרי,

ולמרות שלא הכרת אותי, למרות שאני לא מכירה אותך,

היית שם בשבילי.

וזה אומר מספיק, זה אומר הכל.

אני מקווה שטוב לך עכשיו, איפה שלא תהיי,

מלאך חיוכים שלי.

אני יודעת שרע לך עכשיו.

עזבי את זה- תמיד היה לך רע.

בחיי שאני יודעת. יותר מידי טוב אני יודעת.

אבל בבקשה, תתאפקי עוד קצת.

אני יודעת שאת סיר לחץ.

אני יודעת שבא לך לצעוק כל כך חזק שהשמיים ירעדו (או מינימום לשכת הרמטכ"ל).

אני יודעת שאת עוד שניה מתפרקת, מאבדת את עצמך בין כל הרסיסים.

אבל בבקשה, תשמרי את זה עוד טיפה.

אני מבטיחה לך שיהיה טוב, מ ב ט י ח ה !

וזה לא בגלל שאני חוזה את העתיד,

זה לא בגלל שאני מוכרת לך בולשיט ב-1.90,

זה גם לא בגלל שאני רוצה שתסתמי את הפה.

אני אומרת את זה, כי חייב להיות טוב.

לא יכול להיות שיהיה יותר רע מזה, נכון?!

אז תאמיני שיהיה טוב, מה את כבר יכולה לעשות חוץ מזה?

תחייכי קצת, בחייאת. עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי את החיוך העקום שלך.

תשמחי קצת- אומרים שזה בריא.

תחיי קצת, תני לאנשים סביבך לחיות. לחיות איתך.

ובבקשה, אם כבר פתחנו את הנושא..

תרזי קצת,

ממש השמנת לאחרונה.

אתה חושב שאתה מכיר אותי, אתה טועה.

אתה לא מבין למה נכנסת.

אתה לא מבין מי אני.

נכנסת לקשר עם אחת שקשרים לא אוהבים אותה.

אני זאת שאף פעם לא תסתכל לך בעיניים. לא כשמדברים, לא כשמזדיינים. אף פעם.

אני זאת שמשקרת לך כשבא לה, לא באמת מבינה למה אבל עדיין עושה את זה.

אני זאת שתחיה יפה מאד גם בלי לדבר איתך חודש, שתמשיך אחר כך כרגיל בקשר איתך, כאילו כלום לא קרה.

אני זאת שמסוגלת לסנן אותך, בלי שום רגשות אשמה, ולכעוס כשלוקח לך יותר משלושה צלצולים לענות לי.

אני זאת שבחיים לא תגיד לך שהיא מאוהבת בך,

כי היא בחיים לא תבין את זה.

עד שתעזוב.

אז היא תשב ותבכה.

ותבכה ותבכה ותבכה.

ואז היא עוד תשנא את עצמה על כך שבחור עלוב כמוך גרם לה לבכות.

אבל עד אז-

היא בחיים לא תודה בזה.

היא בחיים לא תתן לך להיכנס מספיק עמוק,

היא בחיים לא תתן לך להכיר את כולה,

היא בחיים לא תתן לך להיות מאושר עד הסוף.

(היא גם בחיים לא תתן לך לגמור לה בפה, למקרה שחשבת שהיום הזה עוד יבוא.)

ואתה תישאר, כי אתה כזה.

כי אתה חושב שאתה זה שיוכל לפצח אותה כבר.

וכל הסיפורים ששמעת עליה רק מדליקים אותך יותר, גורמים לך להישאר איתה עוד קצת.

אז לא.

אתה לא כזה משהו מיוחד.

סתם אחד שנועד לשעשע אותה, כי היא התחילה להרגיש בודדה מידי.

וכשזה יעלה לה לראש- היא תעיף אותך מכל המדרגות, כמו שהיא עשתה לשאר.

ואז היא תישאב חזרה למעגל האינסופי של הבדידות שלה, שתיפסק בקשרים מזדמנים כמוך שימשכו מס' ימים עד מס' חודשים.

והיא יודעת שגם אתה בקטע הזה רק בשביל הסקס,

או לפחות ככה היא מעדיפה לחשוב, או לגרום לך לחשוב, או לחשוב שככה אתה חושב.

כי פשוט כל מה שהיא רוצה זה שמישהו אחד, פעם אחת, יגרום לה להפסיק לחשוב לחלוטין.

יעצור את הרעש בתוך הראש שלה לכמה שניות בודדות.

של אושר.

של שקט.

אבל גם היא יודעת שזה בחיים לא יקרה.

אז אל תפתח ציפיות.

היא מתה להגיד לך את כל זה, אבל היא בחיים לא תעז.

זה לא הולך להיות מכתב בנאלי שמתייפייף על כמה שאני אוהבת אותך.

אל תביני לא נכון, אני כן. אוהבת אותך, הכוונה.

לפעמים אני לא מצליחה להבין את עצמי.

כאילו... כאילו פתאום הכל משתנה וכל מילה שיוצאת לך מהפה מעצבנת אותי.

זה מזכיר לי הרבה מערכות יחסים שהיו לי עם כל מיני בנים,

כמובן שאת לא יודעת ולא תדעי עליהן לעולם.

כי אנחנו לא מסוג האמהות והבנות האלה. לא.

בכל מקרה, ברגע שהיה נמאס לי ממישהו, הייתי מגיעה איתו למצב שכל דבר קטן אצלו שיגע אותי.

וככה זה איתך.

לפעמים.

לפעמים בא לי שנהיה כמו האמהות והבנות האלה שמספרות אחת לשניה הכל.

אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה.

לא חווית איתי כלום, אמא.

לא את המחזור הראשון, לא את הנשיקה הראשונה, לא את החבר הראשון.

לא היית איתי אצל הגניקולוגית, כשביקשתי גלולות למניעת הריון.

לא הזמנת אף אחד מאלה שכל כך אהבתי לארוחת ערב.

את לא התעניינת, ואני החזרתי לך באדישות.

ופתאום, כשאני חושבת על זה, זה נמצא באויר כבר הרבה זמן.

באמת שאני אוהבת אותך,

אני בטוחה שאת אוהבת אותי.

אני יודעת שאני מביאה לך הרבה צער, הרבה כאב.

בחיי שאני מנסה לא,

אבל פשוט לא מצליחה.

לקצין שלי לשעבר, אפשר להגיד.

הלוואי שהיה אפשר למחוק את הימים האחרונים שלנו יחד.

אני יודעת שפגעתי בך בדרך לא דרך..

אם רק היית יודע כמה אתה חשוב לי, אם רק.

אתה חייב להבין שהדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בך.

פשוט... באמת לא יכלתי להסתכל עליך באותו יום שהיית בחדר שלי.

ביום למחרת, שהיה אמור להיות היום האחרון שלי בבסיס, ניסיתי לדבר איתך כל היום. ברחת לי.

ברחת, ואמרת שאני לא בוגרת. טרקת דלתות, ואמרת שאני לא בוגרת.

רק בערב, כשהכרחתי אותך להקשיב לי, אמרתי את מה שאגיד גם עכשיו-

תעזוב את המשפט, תעזוב את הטופס טיולים שהקפאת לי- אני לא מנסה לשנות החלטות שלך, אני פשוט  מנסה לדבר.

ניסיתי, לא כל כך הצלחתי.

מה שמילמלתי בין הפסקת בכי אחת לאחרת, היה שאני אוהבת אותך.

שאני כל כך שמחה שיש לי אותך. שסוף סוף יש בצבא הזה מישהו שאפשר לדבר איתו, שיקשיב לי, שיבין אותי.

ואני כל כך מעריכה את זה,

כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותך.

ומצטערת.

בעיקר מצטערת.

מצטערת שעבדתי איתך כל כך מעט זמן, אבל מקווה שאתה מבין שזה היה בלתי נמנע.

מצטערת שסיימתי כמו שסיימתי, אבל מקווה שאתה יודע שזה לא קשור אליך בשום אופן.

מצטערת שהפנתי את הגב, שפגעתי, שהרסתי את כל מה שנבנה.

מקווה שתסלח לי,

מקווה שתזכור ש-200 מ' ממך אני עדיין קיימת.

מתגעגעת לימים שלי איתך.

שמחה מהולה בעצב.

סיפור החיים שלי.

לא יודעת מה גרם לי לפתוח את הבלוג הזה.

אולי הרבה דברים עצורים, הרבה שתיקות.

הרבה רגעים, סצנות מהחיים שלי, שהשתבשו בצורה כל כך מחליאה שלא יכלתי יותר.

אולי כי זאת הדרך היחידה שאני מכירה, או שהצלחתי לחשוב עליה.

לא יודעת מה יהיה כאן.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לכל כך הרבה אנשים.

העניין הוא שפשוט אין לי אומץ.

או עיתוי, או דרך, או מילים לבחור.

אבל זה בעיקר יהיה כאן.

מילים.

לא יודעת הרבה.

לא יודעת כלום.