תחייכי.

תחייכי כשאת קמה בבוקר, תחייכי לפני שאת הולכת לישון. אם אחד מהשניים לא מתקיים- תעצרי רגע, יש לך זמן. תבררי למה, תשני. כשאנשים יעצבנו אותך, והם יעצבנו, תחייכי אליהם. תראי איך העולם נראה כל כך הרבה יותר טוב כשמחייכים. תיזהרי מאנשים עם חיוכים מזוייפים, את יותר טובה מהם. תצחקי. תצחקי מהעולם, תצחקי מעצמך, תצחקי מהמצב.. מהצביעות והכיעור- תצחקי. אנשים קטנים ומזוייפים יכולים להיות מצחיקים עד דמעות, נסי את זה.  

תאמיני.

תאמיני בעצמך, תאמיני ביכולות שלך, תאמיני שאת מסוגלת לעבור את זה, כי את באמת מסוגלת. תאמיני באנשים שלצידך, גם אם את מרגישה לפעמים שהם חסרי תועלת. תאמיני בהם, והם יתעלו על עצמם. זה הכוח של אמונה. תאמיני שבסוף זה ייגמר, תאמיני שיום אחד את תזכרי בתקופה הזאת בדיעבד. אולי תחייכי, אולי לא. אבל מה שבטוח- את תזכרי כמה האמנת בעצמך, וכמה זה היה שווה את זה.  

אל תפחדי.

אל תפחדי לחדש, אל תפחדי ליזום, אל תפחדי להיות הראשונה. אל תפחדי להגיד את מה שאת חושבת- אם את חושבת את זה, זה מספיק טוב. אל תפחדי מאנשים- הם בדיוק כמוך, ב ד י ו ק. לא יותר טובים! (גם לא פחות...). אל תפחדי ליפול, כל עוד תאמיני בעצמך מספיק כדי לקום מיד אחר כך. אל תפחדי ללמוד דברים חדשים, או לשנות תפיסות. אל תפחדי להגיד אני לא יודעת, את לא אמורה לדעת הכל. אל תפחדי להיות שונה, אל תפחדי להיות מי שאת- אם תתני לפחד להשתלט עליך תהפכי לקטנה ומזוייפת בדיוק כמו השאר.    

תהיי.

תהיי אמיתית, תהיי מעניינת, תהיי נחמדה, מצחיקה, מקורית...

תתמכי, תעזרי, תתרמי, תחדשי.

תהיי טובה,

תהיי חזקה,

תהיי מהירה...

תהיי שפיצית.

אבל הכי חשוב-

תהיי מי שאת.       

 ולסיום, משפט שכתבו לי בקורס מ"כים, שהייתי רוצה להגיד לך-  

אם יש לך למה, תדע למצוא כל איך.

יש לך חתיכת למה, עכשיו נשאר רק האיך.

אני יודעת שאת מרגישה קצת אבודה... מקווה שעזרתי לך למצוא את הדרך, או לפחות שיפרתי את ההרגשה.  

(וכמובן, בהצלחה...)

הקטע הזה, שכתבתי במקור לעצמי לפני כמעט שנה, מוקדש לשתי בנות מקסימות:

זה מוקדש לצועניה היפה (שכבר לא אוהבת שאומרים את השם שלה בישראבלוג) שהתגייסה היום לצה"ל.

אני מאחלת לך שתנצלי כל רגע ותלמדי כמה שאת יכולה מהחוויה. למרות הכל אני אוהבת אותך המון וזה כנראה לא ישתנה לעולם!

בנוסף, אני מקדישה את זה גם לרונה, ללא ספק החיילת הכי מעניינת שהייתה לי בתור סמלת, שהצליחה לסיים [בניגוד להשערתי] את הקורס שלה וסוף סוף מגיעה לימי הסדיר הנפלאים. רונה, את שינית לי את החיים והכנסת להם אור. שיהיה המון בהצלחה ותשמרי על קשר.

כל מה שניסיתי לכתוב מחדש לא השתווה לקטע הזה.

לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל.

אוהבת את שתיכן,

ואת כולכם-

נל.

את בטח לא ראית את זה, אבל כשעמדת מתחת לחופה נמרח לי חיוך ענק על הפנים.

חיוך אמיתי כזה, באמת מבפנים. טהור.

ואחרי זה, כשענדת לו את הטבעת ודיברת מול כולם על כמה שאת אוהבת אותו,

את בטח לא שמת לב, אבל כשהקול שלך רעד העיניים שלי דמעו.

יש לי הרבה חברות, אבל אף אחת מהן לא מיוחדת כמוך.

הקשר שלי עם אף אחת מהן לא חזק ואמיתי כמו איתך.

ראינו אחת את השניה במצבים הכי קיצוניים.

חווינו אחת עם השניה את כל תהליך ההתבגרות, ודברים נוספים ששייכים רק לשתינו.

תמיד אני הייתי השמחה ביננו. ואת? את היית זאת עם הדמעות.

תמיד אני ידעתי מה לעשות. ואת? את זאת שהייתה אבודה.

אין דבר בעולם שייתן לי יותר נחת מאשר עצם הידיעה שאת מאושרת.

שטוב לך עם עצמך, ושטוב לך בעולם.

שאת קמה בבוקר עם חיוך.

את היית כל כך יפה, ובפעם הראשונה באמת הבנתי על מה מדברים כשאומרים על כלה שהיא קורנת.

את היית כזאת. וכשאמרת לו מול כולם שזו ההחלטה הכי טובה שלקחת בחיים שלך- ידעתי שאת צודקת.

וללילה אחד,

כולנו היינו מאושרים.

החיים של כולנו היו מושלמים.

וזה הכל בזכותך, בזכות הטוב שנמצא בתוכך,

שפשוט לא יכול להתאפק ומדביק את כולנו.

מהנערה שחותכת ורידים מולי,

שמקיאה אחרי שהיא אוכלת,

שעישנה איתי לראשונה סיגריה. וג'וינט.

שאיבדה את הבתולין שלה באותו יום שאני איבדתי.

שעברה איתי את הכל עד היום-

הפכת לאדם מאושר,

ואין דבר שאני עוד יכולה לאחל לך-

כי כל חיי ייחלתי לרגע הזה בו תהיי מאושרת.

כשהתסובבת בין כל האורחים, בטח לא שמת לב שאבא שלך בא וחיבק אותי.

וכשרצו לצלם אותו עם הבנות שלו- הוא ביקש מאחותך לבוא לקרוא לי להצטלם.

ובטח לא שמעת, אבל הוא הבטיח לי שגם איתי הוא יעמוד מתחת לחופה.

חייכתי.

נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

לא צריך דמעות בשביל לכאוב, למדתי את זה בדרך הקשה.

כשבוכים- משהו משתחרר. כל המעצורים, כל החומות, כל ההגנות.

כששומרים את הכל בפנים- משהו נהיה נוקשה יותר.

כשבולעים את הרוק, מהול בדמעות שמעולם לא ראו אור, זה רק נהיה כואב יותר.

לפעמים השקט חזק יותר מהמילים.

מה את מנסה להגיד לי? אל תפחדי. תלחשי אם צריך, רק תגידי.

את באמת חושבת שאני נגדך? את באמת חושבת שאני לא אוהבת?

כן, אמרתי את זה.

לפעמים, כשאני שומרת בבטן משהו שאני מתה להוציא החוצה, אני פותחת את החלון וצורחת את זה בכל הכח, עד שיוצא לי הלב, עוד שיוצאת לי הנשמה, עד שנגמר לי הקול, עד שכבר אין בי כוח.

אורטל שלי, אני אוהבת אותך!!!

מה את לא מבינה? כל כך אוהבת שזה גורם לי לשנוא את עצמי.

את אומרת שאני לא מבינה, אבל כבר מזמן הבנתי.

לאהוב אותך זה לסבול, כי לעולם לא תאהבי אותי ככה.

להיות איתך זה להילחם על עצמי, לעולם לא ארגיש שלמה כשאהיה איתך.

לדבר איתך זה סיוט, זה כמו לחטוף אלף מכות קטנטנות, כמו זו שהבאת לי היום וטענת שהיא לא כואבת.

לחבק אותך מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום, מעולם לא היה מזוייף מידי, מודה.

כי ככל שאת מתקרבת, את מרחיקה אותי ממך.

וזה כואב לי. כאב כזה אילם, ללא דמעות. כאב שלי עם עצמי, בלעדייך.

as close, as close as we'll get

we touch and it's gone

and I must have been wrong

when I thaught

EVERYTHING MELT IN US

'though  sometimes it does...

[מצחיק אותי שכשתבנו אחת לשניה שירי קיטש בSMS, השיר הזה כל הזמן עלה לי לראש, והוא בכלל שיר ממש עצוב]

אני לא יודעת איך נקשרנו אחת לשניה, אבל אני חושבת שזה די מדהים.

אמרו לי עליך שאין לך הרבה חברות, ואת יודעת משהו? גם לי אין...

כל כך הייתי צריכה מישהי כמוך, את לא מבינה אפילו כמה.

מישהי שתוכל לנגב לי את הדמעות, למרות שאני אף פעם לא בוכה.

מישהי לצחוק איתה, להנות איתה, להיות אמיתית איתה.

אַת המכלול של כל הדברים האלה,

למקרה שלא ידעת.

את החברה הכי טובה שלי, לא רק בצבא- גם במציאות.

חבל רק שאת לא יודעת את זה...

חבל רק שלפעמים את בלתי נסבלת-

פוסלת, מכשילה, מתנתקת, הורסת הכל.

באמת חבל, כי את כזאת מדהימה...

ובאותו יום, שישבנו על סיגריה במדרגות, וחיבקת אותי פתאום..

זוכרת שאמרתי לך- "איזה מזל שיש לי אותך" ?

אז באמת התכוונתי לזה.

סוף סוף יש לי חברה.

את גם היית כמו כולם. נולדת יום אחד, וביום אחר מתת.

גם את יום אחד הלכת לבית ספר והתרגשת.

חיית בבועה, בכפר. היו לך אמא ואבא ואח גדול שהערצת.

אני עדיין זוכרת איך העיניים שלך נצצו בכל פעם שדיברת עליו.

גם את יום אחד צחקת, ובכית ביום אחר.

גם לך היו חברות כל כך טובות.

גם את יום אחד מצאת את עצמך מסתכלת למישהו בעיניים וחושבת לעצמך 'בחיי, כמה שאני אוהבת אותו.'

וסיפרת לו את כל הסודות שלך,

נתת לו לראות את כולך.

גם את יום אחד החלטת שזהו היום, ונתת לו להרגיש אותך מבפנים.

ויום אחד הוא הלך.

עלה על מטוס והבטיח לחזור עם תואר.

ואת? את הבטחת לחכות לו.

לא כי שמחת, לא כי רצית.

פשוט כי ידעת שאם תרצי או לא- את והוא זה עד הסוף, זה נצחי ובלתי מוטל בספק.

יום אחד התגייסת,

כמה רצית שמישהו יהיה גאה בך-

אבל אף אחד לא התגאה.

כעסו, התביישו, אבל בעיקר שתקו.

איך השתיקות האלה היו משגעות אותך.

בטח היית חתיכת אדם עקשן.

כי יום אחד זרקת הכל לפח, וזה היה היום המאושר ביותר בחייך.

את הבת היחידה בכפר שהתגייסה, ואני שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים.

תיעבתי אותו כבר.

"בסדר, הבנו. הערביה הקטן מהחור הנידח בצפון חושבת שהיא מינימום גולדה מאיר בגלל העובדה שכמו כולנו, היא עברה שרשרת חיול ונהייתה פקידה בצבא המסריח הזה", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהתחלת לחפור.

איך אהבתי את החפירות שלך...

יום אחד יצאת הבייתה לחגוג חג מוזר  וערבי  למדי עם המשפחה שלך.

ואני נתתי לך "בוסה", לפי הדרישה שלך כמובן, ואת הבטחת להביא המון לאפות ולבנה מהכפר, כמו תמיד- בנוהל.

כנראה שחזרת בסביבות הצהריים.

לא הגעת אלינו, ישר עלית לחדר, חשבנו שבשביל לעלות על מדי הב'.

אף אחד לא ראה אותך ברגעים האלה.

אנחנו רק יודעים שידעת מה רצית באותם רגעים, לא יודעים למה.

חיפשת נשק- ומצאת.

את הארון השני מימין כבר פרצנו פעם שתינו, בנסיבות כל כך שונות.

הפעם פרצת אותו בלעדי.

משם הדרך הייתה כבר קצרה, במיוחד בשביל אדם נחוש כמוך.

-

הקטנה שלי מצאה אותך ואת שלולית הדם שלך.

היא התיישבה מחוץ לחדר ובהתה בחלל הריק, שבטח היה הרבה יותר ריק ממקודם.

ניק מצאה את הקטנה, ולא העזה להיכנס לחדר. מצאה נחמה בלעטוף את הקטנה בחיבוקים,היא הרי כל כך קטנה.

וככה עוד אחת ועוד אחת, מצטרפות לאט לאט למעגל האבל שהולך וגדל.

והנה גם אני מגיעה, אחרי הסיגריה כמובן.

שואלת אם כבר הגעת, מי בכלל חושב  על מוות, שלא לדבר על התאבדות.

שלא לדבר על הנשק שלי, שפוצץ לך את המח על מיטת הקומותיים של שתינו.

והקטנה שלי קמה ופשוט מחבקת אותי,

וכולן מסתכלות עלי, לראות איך אני מגיבה, מחפשות הזדהות, או קרבה, או משהו פלצני אחר שיגיד להן "לא רק לך חרא עכשיו".

ואני באמת לא זוכרת איך הגבתי.

לא זוכרת הרבה מהשעות שבאו אחר כך.

והרי הזכרון זה לא מה שחשוב, בניגוד למה שהרבה יגידו.

בעצם, למי אכפת מה חשוב?

מה שחשוב זה שאת לא פה, והלוואי וכן היית.

הלוואי ועכשיו היית חופרת לי על איך שהתגייסת למרות  שאבא שלך לא רצה.

הלוואי ועכשיו היינו טוחנות לאפה עם לבנה ושמן וזעתר והיית מספרת לנו על חבר שלך בגרמניה.

עכשיו אני יכולה לספר לך עליו.

לספר לך שיום אחד הוא חזר.

בלי תואר, עם עיניים נפוחות ומבט המום בעיניים.

כמו כולנו-

לא מעכל, לא מתמודד.

אבל בעיקר לא מבין למה לא חיכית לו כמו שהבטחת.

רק מלחשוב עליך נהיה לי קצת מחניק בגרון, וכנראה שכך זה יישאר תמיד.

אַת הפספוס שלי, את יודעת?

אני נזכרת בזמן הקצר שהיינו ביחד.

נזכרת בכל הצחוקים, בכל השירים שכתבנו, בכל הדברים המפגרים שעשינו אחת עם השניה בשעות הזויות של הלילה...

הרגשתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, שיש לי חברה אמיתית.

את יודעת איזה הרגשה נדירה זאת?

הרגשתי שיש מי שמבין אותי.

הרגשתי שיש בעולם מישהי שהיא בדיוק, אבל בדיוק כמוני.

הרגשתי שיש מישהי שאוהבת אותי יותר מאת כולם.

את לא יודעת את זה, אבל את בדיוק  מהשהייתי צריכה להרגיש. וכל בוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי- "איזה מזל שיש לי אותך"

אבל כמובן שכשמדובר בחיים שלי- משהו צריך להשתבש.

עברתי בסיס.

לא, לא כדי לעזוב אותך. כדי לא לעזוב אותה.

ולא, זה לא אומר שהיא יותר חשובה ממך, למרות שאת חושבת ככה.

פשוט... פשוט אני והיא זה לנצח.

הלוואי שגם אני ואת, אבל זה כנראה כבר לא יהיה.

לא עובר יום שאני לא חושבת לעצמי איך זה היה להכיר אותך ליותר זמן.

לא עובר יום שאני לא מצטערת על הפספוס הזה, וגם אמרתי לך את זה השבוע, כשדיברנו לראשונה אחרי חודש וחצי של נתק.

את אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר בחיים שלי, ואני שמחה על כל רגע הזוי שיצא לי לבלות איתך.

אני יודעת שאם היינו מכירות בתיכון, או בתקופה אחרת של החיים שלנו, היינו היום החברות הכי טובות, מהסוג שכתבתי עליהן בפוסט למטה.

מישהי מהפלוגה שלי, ש"אימצה" אותי ואת חברה שלי, כתבה לה "לעיתים נדירות אתה פוגש מישהו שהראש שלו מכוון לאותו תדר שהראש שלך מכוון עליו".

אני זוכרת איך קינאתי כשקראתי את זה.

והנה, עכשיו הגיע תורי, הפעם הנדירה שלי, לפגוש את אותו אדם.

לפגוש אותך.