אני לא כותבת לך מתוך כאב, אלא מתוך אכזבה.

בניגוד למה שאתה חושב, אין לי כעס עליך בגלל שאתה לא מושלם. אם היית מכיר אותי ולו במעט, היית יודע מהו נסיוני בחיים עם חוסר שלמות. היית מבין כמה מזמן הבנתי את מה שכתבת לי- שאף אחד לא מושלם, אז אין טעם לחפש אחד כזה.

מאז ומעולם הייתי אדם ריאלי, את זה אפילו אתה, שלא מכיר שום מילימטר מהאישיות שלי, יודע.

אני אדם לומד, כנראה שירשתי את זה ממך.

כל חוויה בחיי, בין אם חיובית או שלילית, למדה אותי דבר מה על עצמי ועל העולם.

וכל אינטראקציה שהייתה לי איתך, מהמעט שהיו, הובילה אותי להבנה אחת עיקרית-

אני לא יכולה לסמוך עליך

וכל קשר בו אחד הצדדים מרגיש ככה לגבי הצד השני- נידון לכישלון.

אל תחשוב לרגע שאני מאשימה אותך באיך שהקשר שלנו נראה כרגע. לא כי אתה לא אשם, שהרי לפחות 50% מהאשמה אני מטילה על עצמי, ו-50% זה לא 100%. אני לא מאשימה אותך כי עייפתי מלחפש אשמים- לא רק בקשר שלנו אלא בכלל בחיים.

כתבת לי שהאשמת את ההורים שלך בהמון מהכשלונות שחווית בחיים שלך, לא כך הדבר אצלי.

יש בך משהו, באופי שלך, שגורם לך לחשוב שכולם כמוך- זוהי לפחות תפיסתי לגביך, יכול להיות שמוטעית היא.

אבל אתה חייב להבין-

אני אולי ניראית כמוך,

אני אולי נושאת את אותו שם המשפחה שלך,

הדם שזורם בעורקיי הוא שלך-

אבל אני לא כמוך.

מעולם לא אהיה.

אני אוהבת את מי שאני, את האדם שנהייתי.

ובחיים של האדם הזה, כרגע אין לך מקום.

הקשר איתך בשנים האחרונות, בשנות חיי כאדם בוגר, אימלל אותי. הרגשתי חסרת אונים מולך, כפי שבוודאי הרגשת מולי.

אני מרגישה שאתה לא מבין אותי, ולא מקבל את העובדה שאני לא כמוך, אלא אדם עצמאי בפני עצמו.

אני, בכוחות עצמי, הובלתי אחריי כיתות על כיתות של חיילים בתחילת דרכם הצבאית.

אני יודעת שחשבת שאני איזה פקידה בעורף,

אז תדע, אבא- שהייתי לוחמת ומפקדת.

הייתי עמוד אש ניצב ואיתן לחיילים.

מישהו פעם נתן בך אמון מלא, בכל מאת האחוזים?

מישהו פעם הפקיד בידך את חייו שלו?

מישהו פעם נתן חשיבות כה רבה למילים שלך, למעשים שלך?

את כל זה עשיתי לבד, אבא. מבלי עזרתך.

לא הייתי צריכה אותה, לכן לא דרשתי. ואתה, בעמדתך הנוחה, לא התעקשת להעניק אותה (פרט לתמיכה הכלכלית, עליה אני מודה לך מקרב לב. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה)

כמו שאמרתי, אני לא כותבת מכאב, אלא ממניעים שונים משלך.

יש בי חמלה אליך, אבא.

ואולי... אולי כשיהיו לי ילדים אני אבין, אבל עד אז- אני רק יכולה לעשות את הנכון בעיני.

אין לי טינה כלפיך, כי אין בי כל רגשות אליך.

רק דבר אחד אחרון, אבא.

אני מעריכה את הכנות שלך כלפיי,

ואני סולחת, אבא. סולחת על הכל.

אין בי כל כעס כלפייך, אני מנסה להבין אותך בכל כוחי.

נסה בבקשה להבין אותי.

אני במקום טוב עכשיו. יש לי עבודה קבועה בה סומכים עלי ומעריכים אותי.

יש לי חברים טובים ששומרים עלי.

יש לי עצמאות וחופש, כמו שכל כך רציתי בשנתיים האחרונות ולא קיבלתי.

זה הזמן שלי לפרוח, זה הזמן שלי להיות מי שאני ולחיות את חיי שלי.

לאורך כל התקופה בה היינו בקשר, הייתי כבולה.

זה הזמן שלי לפרוש כנפיים ולעוף- העולם קורא לי.

אני חייבת להתנתק מהמשקולות בחיים שלי, ואחת מהן, אם לא הכבדה ביותר, היא אתה.

אם הייתי יכולה להגיד לך עוד משהו אחד, אבא, לפני שאתחיל לעוף, הייתי אומרת לך שיום אחד עוד אחזור.

דע שריגשת אותי עד דמעות, וזו אחת ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי בחיי, אך גם הנכונה ביותר.

שלך,

נל.

אני בחדר שלי עכשיו, לא מצליחה לישון.

כי אני חושבת עליך.

[או שאולי זה סתם תירוץ לאינסומניה]

מדליקה את הסיגריה השלישית שלי, נכנסת למסך העריכה ומנסה לכתוב משהו.

עצם הבעיה היא שאני חושבת עליך.

במקום על עצמי?

אני חושבצ עליך [זה מה שקורה כשמקלידים עם סיגריה ביד] ולא מעיזה להתקשר, או לעשות משהו בקשר אלינו.

וככה, אני נותנת לך לחמוק.

בפעם השניה.

ועם עמה שאני ארצה, אני לא אעשה כלום בשביל שהקשר הזה יצליח.

אולי בגלל הכישלון הצפוי מראש,

אולי בגלל שרע לי איתך ועם איך שאתה גורם לי לנרגיש

ואולי בגלל שאני רוצה להיות לבד כרגע.

אני מכבה את הסיגריה בייאוש- אולי הכתיבה יותר תזרום עכשיו.

אני חושבת שקשה לי עם העובדה שאתה יותר אני מעצמי.

יותר שיכור, יותר מסטול, יותר יפה ונחשק, יותר מגובש על עצמך...

יותר הכל.

ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני פוגשת את אני הקטנה והעלובה,

אני פוגשת את נל שמפחדת, מהססת.

נל הזאת מכיתה י', שלא מוציאה מילה, שלא רוצה להיות ליד אנשים.

רוצה להיות לבד.

אבל חושבת עליך...

ובפעם הראשונה זה הרבה זמן שאני באמת לבד.

כל כך רוצה להיות ביחד אבל יודעת שהיא רק עם עצמה.

ולא צריכה חברים,

ולא צריכה משפחה,

ולא צריכה מסגרת,

לא צריכה את עצמה בכלל.

לא צריכה כלום

אבל חושבת עליך.

את בטח לא ראית את זה, אבל כשעמדת מתחת לחופה נמרח לי חיוך ענק על הפנים.

חיוך אמיתי כזה, באמת מבפנים. טהור.

ואחרי זה, כשענדת לו את הטבעת ודיברת מול כולם על כמה שאת אוהבת אותו,

את בטח לא שמת לב, אבל כשהקול שלך רעד העיניים שלי דמעו.

יש לי הרבה חברות, אבל אף אחת מהן לא מיוחדת כמוך.

הקשר שלי עם אף אחת מהן לא חזק ואמיתי כמו איתך.

ראינו אחת את השניה במצבים הכי קיצוניים.

חווינו אחת עם השניה את כל תהליך ההתבגרות, ודברים נוספים ששייכים רק לשתינו.

תמיד אני הייתי השמחה ביננו. ואת? את היית זאת עם הדמעות.

תמיד אני ידעתי מה לעשות. ואת? את זאת שהייתה אבודה.

אין דבר בעולם שייתן לי יותר נחת מאשר עצם הידיעה שאת מאושרת.

שטוב לך עם עצמך, ושטוב לך בעולם.

שאת קמה בבוקר עם חיוך.

את היית כל כך יפה, ובפעם הראשונה באמת הבנתי על מה מדברים כשאומרים על כלה שהיא קורנת.

את היית כזאת. וכשאמרת לו מול כולם שזו ההחלטה הכי טובה שלקחת בחיים שלך- ידעתי שאת צודקת.

וללילה אחד,

כולנו היינו מאושרים.

החיים של כולנו היו מושלמים.

וזה הכל בזכותך, בזכות הטוב שנמצא בתוכך,

שפשוט לא יכול להתאפק ומדביק את כולנו.

מהנערה שחותכת ורידים מולי,

שמקיאה אחרי שהיא אוכלת,

שעישנה איתי לראשונה סיגריה. וג'וינט.

שאיבדה את הבתולין שלה באותו יום שאני איבדתי.

שעברה איתי את הכל עד היום-

הפכת לאדם מאושר,

ואין דבר שאני עוד יכולה לאחל לך-

כי כל חיי ייחלתי לרגע הזה בו תהיי מאושרת.

כשהתסובבת בין כל האורחים, בטח לא שמת לב שאבא שלך בא וחיבק אותי.

וכשרצו לצלם אותו עם הבנות שלו- הוא ביקש מאחותך לבוא לקרוא לי להצטלם.

ובטח לא שמעת, אבל הוא הבטיח לי שגם איתי הוא יעמוד מתחת לחופה.

חייכתי.

תביטי בעצמך, ותתרגשי.

לא כל יום משתחררים מצהל.

סיימת תקופה לא קלה ולא קצרה.

מה לא חווית בתקופה הזאת?

אהבה, הו כמה אהבה.

ודחיה, ושנאה, והצלחה, וכישלון.

ועם הכל התמודדת.

תביטי בעצמך, ותתגאי.

לא כל אחד מצליח.

תראי כמה למדת, כמה השתנת.

מי עוד יכול לפרק נשק מהר כמוך? מי יכול לתת עצה למפקדת בתחילת דרכה?

תראי איזה אדם את היום.

תנסי להיזכר איך היית לפני שנתיים- איזה בן אדם מהוסס וסגור.

תביטי בעצמך, ותתאהבי.

לא כל אחד היה מגיע לאן שהגעת.

הפכת להיות אדם אהוב,

אדם שמסתכלים עליו בהערכה,

אדם שחושבים עליו ומחייכים.

השפעת על כל כך הרבה חיילים,

לימדת אותם כל כך הרבה שיעורים בחיים.

היית מקור השראה,

לא כל אחד יכול להגיד את זה על עצמו.

ועכשיו?

עכשיו החיים האמיתיים מתחילים.

תביטי בעצמך, ותדמייני.

זאת החכמה האמיתית.

תדמייני את עצמך מגשימה את כל החלומות שלך- זה לא בלתי אפשרי.

תדמייני את עצמך משכילה, וחכמה, ואמידה, ומאושרת.

בעיקר מאושרת.

אין סיבה שלא תהיי- תביטי בעצמך!

אני לא בן אדם שממהר לבקש סליחה, או אפילו להגיד "אני מצטערת".

וכן, אני יודעת שאני יוצאת כאן בן אדם די אנוכי, אבל זה ממש לא ככה.

וכל מה שבא אחרי הסליחה...

מה הטעם להביע צער עליו, או להתנצל, אם כבר קרה?

אני בן אדם שאוהב לשנות.

אני חושבת שכרגע הגדרתי את עצמי בצורה מושלמת.

השיער שלי עבר אלפי שינויים ב-21 שנותיו, במהלך השנים היו לי מספר בלתי מבוטל של חברים, ושל אנשים הממלאים את סביבתי. הכל מתחלף, ואני שוחה עם הזרם שאני יצרתי, ואני אחראית על קצב זרימת המים ועל גבה הגלים.

אני יכולה לתת עוד אין-ספור דוגמאות אך זה יהיה כה מיותר ושטחי, שאעזוב את זה כרגע.

אני לא בן אדם מושלם, ואני לא מתיימרת להיות כזו. אפילו לא שואפת להגיע לשם.

אני פוסעת בשבילי החיים תוך כדי ידיעה שאני אדרוך על כמה פרחים מוגנים בדרך, וכל הבעת צער שבעולם לא תשיב להם את יופיים.

במקום להתייפח ולמלמל את סליחותיי, אעדיף להשקות את הפרחים מחדש.

לקחת צעד אחורה- כדי לא להסתיר להם את השמש.

זה יותר קשה, וזה לוקח זמן רב יותר.

אבל זה משתלם.

לכאורה כל מה שכתוב כאן הוא נהדר, ואני בטוחה שכולכם תסכימו איתי.

העניין הוא שאנו חיים בחברה קונפורמיסטית מידי.

ומי שלא מבקש סליחה נשאר מאחור.

אז לא,

אני לא אתן לך להנות מהסליחה שלי, מההישג שלך-

כי הוא לא קיים במציאות.

הוא מעורפל ודהוי, ככל דבר שאמינותו מוטלת בספק.

סליחה זה קל מידי- ההתמודדות, זה מה שעושה אותך בן אדם.

לא מילה בת 5 אותיות ושתי הברות שלוקח בדיוק שניה עד שהדה מתאדה באויר ונבלע בתוך ההמולה.

נל,

במכתב הכי אמיתי שאי פעם כתבה.

במילים הכי כנות שיכלה לספק כרגע.

אמרו לך שאת לא שייכת,

בעצם...

אולי אמרת את זה לעצמך.

אמרו לך גם שאת חריגה, שאת פחות טובה, שאת לא תצליחי או תהיי מאושרת.

אמרו לך שיש רק דרך אחת בשבילך לעבור,

שכל השאר לא מובילות לשום מקום.

אז מה? אז אמרו...

אנשים אומרים הרבה דברים, החכמה היא לדעת להבדיל בין הבולשיט לכל השאר.

ראיתי פעם סרט ממש דבילי, ואחת הדמויות אמרה לשניה-

"Sometimes it's easier to bullshit than explain-

You all laugh 'cause I'm different,

I'M LAUGHING 'CAUSE YOU'RE ALL THE SAME!"

זה היה לפני שנה וחצי בערך, ואני עדיין זוכרת את המשפט הזה. הוא אפילו היה בתיאור הבלוג שלי.

ילדה אהובה, האם תתני לי את ידך ונרוץ ביחד הלאה?

ילדה אבודה, אני כאן כדי לעזור לך למצוא את דרכך.

אם רק תבקשי, אתן לך את כל שיש לי להציע.

את כל האהבה שליבי מסוגל להעניק.

זרועותי פקוחות כאן לנגד עיניך,

האם תרוצי אליהן ותיפלי לחיקי?

את יכולה להתעלם, להסתובב לצד השני.

האם זה מה שליבך חפץ בו?

יותר מכל,

ליבך צעק אלי מבין המילים.

גם כשציטטת אותי, אלה הצרחות שלך שנכנסו בין השורות פתאום.

הצרחות הישנות שלי פינו את מקומן לצרחות החדשות שלך.

האם תתני לי להמשיך לקרוא בין השורות?

ילדה אהובה,

אם תתני לי, לא אתן לך להיות לבדך עוד יום אחד בחייך.

האם תתני לי?

מישהי שהייתי נותנת לה את החיים שלי אם הייתה מבקשת, אמרה לי פעם-

"אני יודעת שהכל נראה כחסר סיכוי, אבל רב הסיכויים שזה רק נראה ככה"

תהיי חזקה מלאכית אבודה.

את עוד תמצאי את הדרך.

אתה בטח יושב ושונא אותי עכשיו, איפה שלא תהיה.

בטח אומר לעצמך- "אני יותר מידי טוב בשבילה, לא מגיע לה אותי"

יודע מה?

אולי אתה צודק,

אבל זה באמת לא מעניין אותי כרגע.

דרך הטוהר שלך, טוב הלב והנחמדות שלך-

הברחת אותי ממך!

זה דבר אחד להיות בן אדם טוב. דבר די מדהים אפילו.

זה דבר אחר לגמרי לתת לטוב הלב הזה לצאת ממך ולתת כאפה לכל מי שסביבך.

תהית פעם למה אתה נקשר דווקא לכל אלה ששוברות לך את הלב ובורחות?

חשבת פעם למה כל מי שנמצא בחיים שלך פוגע בך?

אולי... רק אולי-

יכול להיות שזה בגלל שככה נוח לך?

יכול להיות שזה בגלל שככה אתה במיטבך?

אתה נהנה מזה,

אל תכחיש.

אתה נהנה לטעון בפני שוב ושוב שכולם פוגעים בך.

כן, גם אני. מצטערת, אתה פשוט דורש את זה.

אתה נהנה להיות בעמדה הזאת-

שכולם יגידו לך כמה אתה מדהים, ואיזה נשמה טובה אתה.

אתה אפילו אומר את זה על עצמך!!!!

לאורך כל החיים שלך אף אחד לא אמר לך את האמת, וחבל. אולי כדאי שאני אתחיל-

אתה אדם יהיר, פגיע, קטן ועלוב,

שכל האושר שהוא מפיק זה מלבכות לאנשים על זה שאנשים אחרים פגעו בו.

אתה אדם חלש, ורחוק? לא תגיע בעולם הזה.

ולא, זה לא בגלל שאתה כזה תמים כמו שאתה אומר-

זה בגלל שאתה אידיוט!

ואני? אני הטיפשה הכי גדולה בסיפור הזה.

יותר אידיוטית ממך.

כי אני זאת שהתאהבה.

אני, לא אתה- אני.

וזה לא עוזר לי כמה שאתה אידיוט, כי אני תמיד אהיה יותר.

אז אולי צדקת, מודה- בדבר אחד צדקת....

[את... בבקשה אל תגיבי. קשה לי וכואב לי ונמאס לי לשמוע את מה שיש לך להגיד לי]

נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

לא צריך דמעות בשביל לכאוב, למדתי את זה בדרך הקשה.

כשבוכים- משהו משתחרר. כל המעצורים, כל החומות, כל ההגנות.

כששומרים את הכל בפנים- משהו נהיה נוקשה יותר.

כשבולעים את הרוק, מהול בדמעות שמעולם לא ראו אור, זה רק נהיה כואב יותר.

לפעמים השקט חזק יותר מהמילים.

מה את מנסה להגיד לי? אל תפחדי. תלחשי אם צריך, רק תגידי.

את באמת חושבת שאני נגדך? את באמת חושבת שאני לא אוהבת?

כן, אמרתי את זה.

לפעמים, כשאני שומרת בבטן משהו שאני מתה להוציא החוצה, אני פותחת את החלון וצורחת את זה בכל הכח, עד שיוצא לי הלב, עוד שיוצאת לי הנשמה, עד שנגמר לי הקול, עד שכבר אין בי כוח.

אורטל שלי, אני אוהבת אותך!!!

מה את לא מבינה? כל כך אוהבת שזה גורם לי לשנוא את עצמי.

את אומרת שאני לא מבינה, אבל כבר מזמן הבנתי.

לאהוב אותך זה לסבול, כי לעולם לא תאהבי אותי ככה.

להיות איתך זה להילחם על עצמי, לעולם לא ארגיש שלמה כשאהיה איתך.

לדבר איתך זה סיוט, זה כמו לחטוף אלף מכות קטנטנות, כמו זו שהבאת לי היום וטענת שהיא לא כואבת.

לחבק אותך מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום, מעולם לא היה מזוייף מידי, מודה.

כי ככל שאת מתקרבת, את מרחיקה אותי ממך.

וזה כואב לי. כאב כזה אילם, ללא דמעות. כאב שלי עם עצמי, בלעדייך.

as close, as close as we'll get

we touch and it's gone

and I must have been wrong

when I thaught

EVERYTHING MELT IN US

'though  sometimes it does...

[מצחיק אותי שכשתבנו אחת לשניה שירי קיטש בSMS, השיר הזה כל הזמן עלה לי לראש, והוא בכלל שיר ממש עצוב]

וכשהיית קיימת- מעולם לא הייתי לבד.

מעולם לא הרגשתי תחושת פספוס שכזו. מעניין אותי אם גם את מרגישה את זה.

כן, את. שיושבת וקוראת את המכתב שלי כרגע.

נעצרת.

חושבת לעצמך 'היא בטח מתכוונת למישהי אחרת'.

אני לא.

כשזה זה אז יודעים.

מעניין אותי אם גם את יודעת.

את יודעת כמה אני לבד? איזה שאלה טפשית.. בטח שאת לא יודעת! איך תדעי? את בכלל לא מכירה אותי. את יודעת כמה כאב לי הלב בגללך? ואפילו אין לי זכות. מי אני כבר בשבילך, מי את בשבילי? שתי זרות. מעולם זרה לא גרמה לי לכאוב כמו שאת הצלחת. אני יודעת שלא התכוונת, בטח שלא התכוונת. בסך הכל יש מישהי שחשובה לך יותר. אז אל תתנצלי. פשוט תדעי שזה כואב, למרות שאין לי זכות.

הלוואי והכל היה שונה.

הלוואי ושתינו היינו חיות בעולם אחר. עולם מושלם. עולם רק שלי ושלך.

עולם בו זה היה יכול להצליח.

הייתי לוקחת אותך... לוקחת אותך לים. והייתי אומרת לך כמה אני אוהבת אותך, כמה טוב לי איתך, כמה את חשובה לי.

אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה, לפחות חלק מזה, אבל אז באמת הייתי מתכוונת לזה, אז זה היה מצליח לי. לנו.

אני יודעת שאת קוראת את זה עכשיו.

יושבת מול המחשב ומחייכת לעצמך.

אומרת לעצמך- איזה מדהימה היא.

אני לא כזאת בלתי מושגת כמו שאת חושבת שאני.

אני כאן. את רק צריכה להתקרב קצת. להחזיק לי את היד. להסתכל לי בעיניים.

אם רק היית יודעת מה אני אעשה בשבילך.

אם רק היית יודעת כמה את חשובה לי.

כן, את.

[אני יותר.]

היו לי הרבה מפקדים מאז שהתגייסתי, אבל זאת הפעם השניה שאני מוצאת את עצמי כותבת  מכתב כזה.

אני נורא אוהבת לקבל כאלה מחיילים, אבל כשאני בצד השני זה קצת יותר קשה.

אז למה בכל זאת אני כותבת לך את המכתב הזה? כנראה שלא יכלתי לתת לך להשתחרר בלי שתקראי את מה שאני רוצה להגיד לך כבר חודש.

אז את יודעת כבר כמה אני אדם של תכלס. אז תכלס?

עם כמה שהגעתי לבסיס בגישה טובה ופתוחה, לא באמת חשבתי שאני אלמד משהו או אקבל משהו.

חשבתי שאני אעביר קצת זמן. חשבתי שאני חייבת לעשות את זה, אז אני כבר אעשה את זה.

לא ציפיתי לכלום.

אבל אז ראיתי אותך, ולמרות שזה לקח קצת זמן- לא הפסקת להדהים אותי.

יש לך יכולת מדהימה לגעת באנשים.

להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

להיות אמיתית, להגניב חיוך פה ושם.

להתעניין.

אני חושבת שמה ששבה אותי בך היה האכפתיות האינסופית שלך.

אף אחד לא הכריח אותך לדאוג לי, להתעניין בי- זה לא התפקיד שלך.

אבל עשית את זה, או לפחות נתת לי תחושה שאני מעניינת אותך.

ידעת לשאול תמיד אם אני  בסדר,

ידעת מתי רע לי גם כשאנשים הרבה יותר קרובים לא ידעו.

אז נכון שלא ציפיתי לכלום, אבל תדעי שקיבלתי ממך המון.

בשלב הזה של התפקיד שלי והשירות שלי כבר לא חשבתי שאני אקבל משהו.

אבל תדעי שאני לוקחת ממך המון דברים.

ואני בטוחה שיהיה הבדל בין המחזור טירונות הבא לבין כל הקודמים לו.

ההבדל הזה הוא את.

את מקור המוטיבציה שלי. רק בזכותך אני ממשיכה כאן בראש מורם.

זוכרת שהייתי שבוזה, אז הכרחת אותי לעבור על מכתבים שחיילים כתבו לי? רק אז נפל לי האסימון.

כשקראתי שהמון בנות מהמחזור של יולי כתבו לי שהייתי אחת החברות הכי טובות שהיו להן.

אז הבנתי שהרבה פעמים אתה משפיע על אנשים בלי להתכוון. ויותר גרוע, בלי לדעת.

אז אני רוצה שתדעי, ולכן אני כותבת את המכתב הזה-

אני רוצה שתדעי שהשפעת עלי.

שנתת לי השראה, משהו גבוה לשאוף אליו.

נתת לי מוטיבציה, כשחשבתי שכבר מיציתי את התפקיד הזה מכל הכיוונים.

וכל זה, רק מלהיות את.

את מדהימה אותי.

לא קיימים הרבה אנשים כמוך, את באמת נדירה.

סתם רציתי שתדעי לפני שאת הולכת...

את גם היית כמו כולם. נולדת יום אחד, וביום אחר מתת.

גם את יום אחד הלכת לבית ספר והתרגשת.

חיית בבועה, בכפר. היו לך אמא ואבא ואח גדול שהערצת.

אני עדיין זוכרת איך העיניים שלך נצצו בכל פעם שדיברת עליו.

גם את יום אחד צחקת, ובכית ביום אחר.

גם לך היו חברות כל כך טובות.

גם את יום אחד מצאת את עצמך מסתכלת למישהו בעיניים וחושבת לעצמך 'בחיי, כמה שאני אוהבת אותו.'

וסיפרת לו את כל הסודות שלך,

נתת לו לראות את כולך.

גם את יום אחד החלטת שזהו היום, ונתת לו להרגיש אותך מבפנים.

ויום אחד הוא הלך.

עלה על מטוס והבטיח לחזור עם תואר.

ואת? את הבטחת לחכות לו.

לא כי שמחת, לא כי רצית.

פשוט כי ידעת שאם תרצי או לא- את והוא זה עד הסוף, זה נצחי ובלתי מוטל בספק.

יום אחד התגייסת,

כמה רצית שמישהו יהיה גאה בך-

אבל אף אחד לא התגאה.

כעסו, התביישו, אבל בעיקר שתקו.

איך השתיקות האלה היו משגעות אותך.

בטח היית חתיכת אדם עקשן.

כי יום אחד זרקת הכל לפח, וזה היה היום המאושר ביותר בחייך.

את הבת היחידה בכפר שהתגייסה, ואני שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים.

תיעבתי אותו כבר.

"בסדר, הבנו. הערביה הקטן מהחור הנידח בצפון חושבת שהיא מינימום גולדה מאיר בגלל העובדה שכמו כולנו, היא עברה שרשרת חיול ונהייתה פקידה בצבא המסריח הזה", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהתחלת לחפור.

איך אהבתי את החפירות שלך...

יום אחד יצאת הבייתה לחגוג חג מוזר  וערבי  למדי עם המשפחה שלך.

ואני נתתי לך "בוסה", לפי הדרישה שלך כמובן, ואת הבטחת להביא המון לאפות ולבנה מהכפר, כמו תמיד- בנוהל.

כנראה שחזרת בסביבות הצהריים.

לא הגעת אלינו, ישר עלית לחדר, חשבנו שבשביל לעלות על מדי הב'.

אף אחד לא ראה אותך ברגעים האלה.

אנחנו רק יודעים שידעת מה רצית באותם רגעים, לא יודעים למה.

חיפשת נשק- ומצאת.

את הארון השני מימין כבר פרצנו פעם שתינו, בנסיבות כל כך שונות.

הפעם פרצת אותו בלעדי.

משם הדרך הייתה כבר קצרה, במיוחד בשביל אדם נחוש כמוך.

-

הקטנה שלי מצאה אותך ואת שלולית הדם שלך.

היא התיישבה מחוץ לחדר ובהתה בחלל הריק, שבטח היה הרבה יותר ריק ממקודם.

ניק מצאה את הקטנה, ולא העזה להיכנס לחדר. מצאה נחמה בלעטוף את הקטנה בחיבוקים,היא הרי כל כך קטנה.

וככה עוד אחת ועוד אחת, מצטרפות לאט לאט למעגל האבל שהולך וגדל.

והנה גם אני מגיעה, אחרי הסיגריה כמובן.

שואלת אם כבר הגעת, מי בכלל חושב  על מוות, שלא לדבר על התאבדות.

שלא לדבר על הנשק שלי, שפוצץ לך את המח על מיטת הקומותיים של שתינו.

והקטנה שלי קמה ופשוט מחבקת אותי,

וכולן מסתכלות עלי, לראות איך אני מגיבה, מחפשות הזדהות, או קרבה, או משהו פלצני אחר שיגיד להן "לא רק לך חרא עכשיו".

ואני באמת לא זוכרת איך הגבתי.

לא זוכרת הרבה מהשעות שבאו אחר כך.

והרי הזכרון זה לא מה שחשוב, בניגוד למה שהרבה יגידו.

בעצם, למי אכפת מה חשוב?

מה שחשוב זה שאת לא פה, והלוואי וכן היית.

הלוואי ועכשיו היית חופרת לי על איך שהתגייסת למרות  שאבא שלך לא רצה.

הלוואי ועכשיו היינו טוחנות לאפה עם לבנה ושמן וזעתר והיית מספרת לנו על חבר שלך בגרמניה.

עכשיו אני יכולה לספר לך עליו.

לספר לך שיום אחד הוא חזר.

בלי תואר, עם עיניים נפוחות ומבט המום בעיניים.

כמו כולנו-

לא מעכל, לא מתמודד.

אבל בעיקר לא מבין למה לא חיכית לו כמו שהבטחת.

רק מלחשוב עליך נהיה לי קצת מחניק בגרון, וכנראה שכך זה יישאר תמיד.

אַת הפספוס שלי, את יודעת?

אני נזכרת בזמן הקצר שהיינו ביחד.

נזכרת בכל הצחוקים, בכל השירים שכתבנו, בכל הדברים המפגרים שעשינו אחת עם השניה בשעות הזויות של הלילה...

הרגשתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, שיש לי חברה אמיתית.

את יודעת איזה הרגשה נדירה זאת?

הרגשתי שיש מי שמבין אותי.

הרגשתי שיש בעולם מישהי שהיא בדיוק, אבל בדיוק כמוני.

הרגשתי שיש מישהי שאוהבת אותי יותר מאת כולם.

את לא יודעת את זה, אבל את בדיוק  מהשהייתי צריכה להרגיש. וכל בוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי- "איזה מזל שיש לי אותך"

אבל כמובן שכשמדובר בחיים שלי- משהו צריך להשתבש.

עברתי בסיס.

לא, לא כדי לעזוב אותך. כדי לא לעזוב אותה.

ולא, זה לא אומר שהיא יותר חשובה ממך, למרות שאת חושבת ככה.

פשוט... פשוט אני והיא זה לנצח.

הלוואי שגם אני ואת, אבל זה כנראה כבר לא יהיה.

לא עובר יום שאני לא חושבת לעצמי איך זה היה להכיר אותך ליותר זמן.

לא עובר יום שאני לא מצטערת על הפספוס הזה, וגם אמרתי לך את זה השבוע, כשדיברנו לראשונה אחרי חודש וחצי של נתק.

את אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר בחיים שלי, ואני שמחה על כל רגע הזוי שיצא לי לבלות איתך.

אני יודעת שאם היינו מכירות בתיכון, או בתקופה אחרת של החיים שלנו, היינו היום החברות הכי טובות, מהסוג שכתבתי עליהן בפוסט למטה.

מישהי מהפלוגה שלי, ש"אימצה" אותי ואת חברה שלי, כתבה לה "לעיתים נדירות אתה פוגש מישהו שהראש שלו מכוון לאותו תדר שהראש שלך מכוון עליו".

אני זוכרת איך קינאתי כשקראתי את זה.

והנה, עכשיו הגיע תורי, הפעם הנדירה שלי, לפגוש את אותו אדם.

לפגוש אותך.

יש דברים שעוברים עלי שמאד מתחשק לי לספר לך. דווקא לך.

אני לא יודעת למה, אולי זה משהו שנולדנו איתו.

כשגיליתי שאת קיימת בעולם, לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אם כבר, זה קצת דיכא אותי לדעת שיש אחת בדיוק כמוני אי שם.

אבל עם הזמן התחלת להיות חסרה לי.

אני מניחה שתמיד היית חלק בתוכי, שהיה רדום במשך 18 שנה.

ועכשיו, יש דברים שאני רוצה להגיד לך.

יש דברים שאני רוצה שתדעי עלי.

אני רוצה שתדעי שאני מ"כית בצבא, ושמ"כיות הן לא כאלה מגעילות, הן דווקא בני אדם.

ואני רוצה שתדעי שפעם הייתי מכורה לבאפי קוטלת הערפדים ברמת אובססיה שלא תאמיני.

אני רוצה שתדעי שאני אוהבת שוקולד פרה עם תות, וקריספי צ'יקן במקדונלדס, ואת הטוסט בשק"ם.

ויותר מזה, אני רוצה לדעת עליך.

איזה מוזיקה את שומעת, ולאן את יוצאת.

אני רוצה לדעת הכל.

זה מסקרן אותי.

אבל את לא רוצה שאני אדע.

כנראה שאני לא מספיק חשובה לך-

סתם אחת שנראית כמוך, ואולי גם חושבת כמוך. אולי.

וזאת רק אני שמסתקרנת,שמדמיינת את כל החיים שלך כאילו היו הזדמנות אחרת לחיים שלי.

רק אני מנסה, מדמיינת, מפנטזת איך זה היה יכול להיות אם היינו גדלות ביחד, אם היינו מכירות אחת את השניה מהיסוד.

מעניין אם היינו היום החברות הכי טובות, כמו כל המיתוסים של התאומות.

אולי היינו אשלי ומרי קייט- הגירסה הג'ינג'ית (והקצת פחות כוסית על). אבל אני מקווה שלא.

בטח היינו רבות הרבה, במיוחד אם את עקשנית כמוני.

ואולי היינו מתרחקות בתקופה של הצבא, כי בטח את איזה מש"קית ת"ש, אבל כל סופ"ש מבינות כמה שאנחנו רוצות להיות קרובות שוב.

בטח אחרי הצבא היינו עושות טיול גדול במזרח ודופקות את הראש ביחד, במיוחד אם את ספונטנית כמוני.

אבל כל זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

כי אמא שלך, שלפני כמעט 21 שנה הייתה לכמה רגעים גם אמא שלי, החליטה שזה לא יקרה.

ואת ילדה טובה. את מקשיבה לאמא.

ואותי פשוט מעניין אם גם את מתדרדרת למחשבות האלה לפעמים.

אם כשרע לך לפעמים, בלי שום סיבה, את חושבת שאולי זה בגלל שלי רע.

וחולמת על עץ הזית בגינה

ובצילו יושב הדשא

ורואה שם פרח ואולי זו את

מכוסה באור יופיו בעצם.

כל אשר אני אומר עכשיו

זה עוד ירגיש בכל מצב

כמו שאלה שקטה

עוד השיר המתנגן באור

בצליל מיתר שירת מינור

זה בא מן השתיקה.

מאזן ברצונות אנושיים

את ההגיון ואת הרגש

מבקש בתפילותיי מאלוקים

הבנה של דעת ושל שקט.

לפעמים השיר אומר במנגינה

ומתבטא יותר טוב זו הדרך

כי הרי כל צליל שבא במתנה

מקבל חיות ויש לו ערך.

רק כשראיתי את התמונה בעיתון גיליתי את שמך האמיתי, מעין בן חורין

פתאום אני נזכרת באותו יום נוראי בעזריאלי...

ישבתי שם לבד, בכיתי.

יום אחרי שעמרי ואני נפרדנו התעוררת למציאות שלא הצלחתי להתמודד איתה.

אז ישבתי שם. חיכיתי לרוני, שכרגיל איחרה,

ובכיתי.

פתאום הגעת משום מקום. ביקשת סיגריה וקיבלת.

חשבתי שתלכי, אבל כשראית את הדמעות בעיניים שלי התיישבת.

ישבנו שם שתינו, מעשנות.

את שאלת שאלות ואני עניתי. נשארת שם, פשוט כי רצית שאפסיק לבכות.

בסוף, כשכבר לא בכיתי, אפילו לא קצת, סיכמת-

"בנים הם חרא."

לקחת לי את הפלאפון והכנסת את המספר שלך. שמרת את המספר תחת השם טרי

והלכת.

באותו יום שלחתי לך SMS-

"תודה על החיוך טרי"

"אין בעיה בייב, תמיד. תהיי בקשר"

עברו מאז כמעט שנתיים, ועדיין, כשראיתי את התמונה שלך בעיתון- ישר זיהיתי.

תמיד כשמישהו מת (איזה דרך איומה להתחיל משפט), כל מי שאי פעם החליף איתו שלוש מילים ממהר להספיד אותו כאילו היה חברו הטוב ביותר.

אז החלפנו קצת יותר משלוש מילים, משהו כמו שלוש מאות, אבל חברה טובה לא היית לי.

היית בשבילי אישור לכך שקיימים בעולם אנשים טובים.

היית בשבילי סמל לאופטימיות, לחיוכים.

היית בשבילי מנת הפרוזק שהייתי צריכה.

היית זו שהחזירה לי את החיוך לפנים, כשבאמת חשבתי שהוא כבר לא קיים שם יותר.

היית מיוחדת,

יחידה במינה.

היית טרי,

ולמרות שלא הכרת אותי, למרות שאני לא מכירה אותך,

היית שם בשבילי.

וזה אומר מספיק, זה אומר הכל.

אני מקווה שטוב לך עכשיו, איפה שלא תהיי,

מלאך חיוכים שלי.

אתה חושב שאתה מכיר אותי, אתה טועה.

אתה לא מבין למה נכנסת.

אתה לא מבין מי אני.

נכנסת לקשר עם אחת שקשרים לא אוהבים אותה.

אני זאת שאף פעם לא תסתכל לך בעיניים. לא כשמדברים, לא כשמזדיינים. אף פעם.

אני זאת שמשקרת לך כשבא לה, לא באמת מבינה למה אבל עדיין עושה את זה.

אני זאת שתחיה יפה מאד גם בלי לדבר איתך חודש, שתמשיך אחר כך כרגיל בקשר איתך, כאילו כלום לא קרה.

אני זאת שמסוגלת לסנן אותך, בלי שום רגשות אשמה, ולכעוס כשלוקח לך יותר משלושה צלצולים לענות לי.

אני זאת שבחיים לא תגיד לך שהיא מאוהבת בך,

כי היא בחיים לא תבין את זה.

עד שתעזוב.

אז היא תשב ותבכה.

ותבכה ותבכה ותבכה.

ואז היא עוד תשנא את עצמה על כך שבחור עלוב כמוך גרם לה לבכות.

אבל עד אז-

היא בחיים לא תודה בזה.

היא בחיים לא תתן לך להיכנס מספיק עמוק,

היא בחיים לא תתן לך להכיר את כולה,

היא בחיים לא תתן לך להיות מאושר עד הסוף.

(היא גם בחיים לא תתן לך לגמור לה בפה, למקרה שחשבת שהיום הזה עוד יבוא.)

ואתה תישאר, כי אתה כזה.

כי אתה חושב שאתה זה שיוכל לפצח אותה כבר.

וכל הסיפורים ששמעת עליה רק מדליקים אותך יותר, גורמים לך להישאר איתה עוד קצת.

אז לא.

אתה לא כזה משהו מיוחד.

סתם אחד שנועד לשעשע אותה, כי היא התחילה להרגיש בודדה מידי.

וכשזה יעלה לה לראש- היא תעיף אותך מכל המדרגות, כמו שהיא עשתה לשאר.

ואז היא תישאב חזרה למעגל האינסופי של הבדידות שלה, שתיפסק בקשרים מזדמנים כמוך שימשכו מס' ימים עד מס' חודשים.

והיא יודעת שגם אתה בקטע הזה רק בשביל הסקס,

או לפחות ככה היא מעדיפה לחשוב, או לגרום לך לחשוב, או לחשוב שככה אתה חושב.

כי פשוט כל מה שהיא רוצה זה שמישהו אחד, פעם אחת, יגרום לה להפסיק לחשוב לחלוטין.

יעצור את הרעש בתוך הראש שלה לכמה שניות בודדות.

של אושר.

של שקט.

אבל גם היא יודעת שזה בחיים לא יקרה.

אז אל תפתח ציפיות.

היא מתה להגיד לך את כל זה, אבל היא בחיים לא תעז.